לפני כמעט שבע שנים, אחרי מבצע עופרת יצוקה ואחרי דוח השופט גולדסטון שמצא אותנו אשמים בכל מה שרק אפשר, חשף בן כספית עמיתי את ממצאיו של מחקר שערכה תנועת אם תרצו על הדוח הזה. המחקר סיפר כיצד תרמו ארגוני הקרן החדשה לישראל, ובתוכם בצלם, לדוח גולדסטון, והצביע על כך שרוב הציטוטים השליליים בדוח - אלה שמבססים האשמות ואישומים שונים נגד צה"ל ומפקדיו - מקורם באותם ארגונים. 

לכספית הייתה עמדה ברורה מאוד בשאלה כיצד צריך להתייחס לישראלים שהולכים החוצה, אל העולם, כדי ללכלך עלינו. "אפשר לקרוא לזה מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו, מודל 2010", כתב. הוא גם הסביר למה כשמדובר בישראלים, זה הכי גרוע. "דוח כמו גולדסטון משווע לאסמכתאות", ניתח. "הוויכוח הציבורי הנוקב שהתעורר בעקבותיו מצריך הוכחות. כשיש 'הוכחות' ממקורות ישראליים, נחשב הדבר להישג של גולדסטון ומעניק נפקות מיוחדת לטענות הכלולות בדוח. בבחינת 'הנה, תראו מה הישראלים עצמם אומרים על הצבא שלהם'".

מאוחר יותר, כשנשאל על הפרסומים הללו שלו, מיקד כספית את הבעיה בפעילות הארגונים. "על השינוי צריך להילחם כאן בבית", אמר. בכספים שהעמותות הללו מקבלות, המשיך, הן משתמשות "לא כדי לנצל את זכות הביטוי כאן, בארץ, מול הציבור והשיח הישראלי, אלא כדי לחתור תחת אושיות המדינה בחו"ל. כדי להטיף להקמת ועדת גולדסטון, וכדי לצייד אותה ב'אסמכתאות'. כדי לפעול נגד הלגיטימציה של המדינה היהודית היחידה. כדי להפוך אותה למדינה מצורעת".

מנכ"ל בצלם, חגי אלעד, במועצת הביטחון של האו"ם. צילום: צ'לסי ברלין, בצלם USA

בשבוע שעבר הופיע מנכ"ל בצלם, חגי אלעד, בפני מועצת הביטחון של האו"ם בנאום קטגוריה קשה נגד מדינת ישראל, על ממשלותיה השונות. ישראל הורגת, ישראל הורסת, ישראל מתאכזרת. אלעד קרא לעולם להתערב. לפעול נגד ישראל. לעשות משהו נגד ההחלטות שהרוב כאן מקבל מדי כמה שנים. ללכת נגד ההכרעות הדמוקרטיות של אזרחי המדינה. לא הייתה בנאום הזה מילה אחת שמזכירה את הקשר שלנו - בהנחה שבבצלם חושבים שיש כזה - למקומות שהם ערש ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל. לא הייתה בו גם מילה שמזכירה - אפרופו המסכנות הפלסטינית והאלימות הישראלית - משהו רע שעשה אי פעם פלסטיני אחד לישראלי אחד. 

ביום שישי האחרון הגיב כאן בן כספית על הנאום הזה של מנכ"ל בצלם. גם במאמץ גדול מאוד לא תצליחו למצוא קו מקשר בין כספית שכתב על בצלם אחרי דוח גולדסטון לכספית שכתב על בצלם עכשיו. "לידיעת נתניהו", פסק, "אפשר להיות אזרח ישראלי נאמן ושומר חוק, ולהגיד את הדעה הזו גם בחו"ל. יש לא מעט ישראלים שחושבים ככה. זוהי דמוקרטיה... יש להם זכות להגיד את דעתם בכל מקום, וגם לשאוף לכך שהעולם יתערב ויציל את ישראל מעצמה. זו אינה בגידה... מה שנתניהו עושה פוגע בלגיטימציה של הארגונים הללו... זוהי הסתה". 

אני מכיר את בן הרבה שנים. מדובר באיש הכי ציוני, הכי ישראלי, הכי פרו צה"לי, הכי בלתי סבלני לכל מיני גופים ישראליים שרצים אל העולם כדי ללכלך עלינו. אז מה ההבדל בין מה שהוא כתב אז למה שהוא כותב היום? למה הריצה אל העולם, שהייתה אז אסורה, הופכת עכשיו ללגיטימית וראויה? ובכן, התשובה כוללת שתי מילים. בנימין נתניהו

***

כספית לא לבד בסיפור הזה. עבור רוב רובה של העיתונות הישראלית המיינסטרימית ועבור רוב רובם של העיתונאים הישראלים הכותבים בעיתונות המיינסטרימית, יש נקודה אחת שהעולם סובב סביבה. נקודה שהיא הקובעת מה תהיה עמדתם בכל נושא ובכל עניין. נקודת בנימין נתניהו. בכל מה שהוא יתמוך הם יתנגדו. על כל מי שהוא יילחם נגדו, הם יגנו בגופם. וכך, בשנייה שבה נתניהו אמר על בצלם שהוא ארגון "קיקיוני והזוי", הוא גזר למעשה על רוב עיתונאי ישראל לתמוך בארגון הזה. זה משהו שהוא חזק מאותם עיתונאים. זה משהו שכבר מזמן אינו בשליטתם. זה משהו שייתכן שהם אפילו כלל לא מודעים לו.  

הסיפור הזה המשיך כמה ימים אחר כך, כשבאונסק"ו התקבלה החלטה אנטי־ישראלית בוטה בעניין ירושלים, הכותל והר הבית. מסמך ההחלטה של אונסק"ו הוא נייר שקרי, מתחילתו ועד סופו. מעבר לעובדה שאונסק"ו ממציאה בו, יש מאין, "מורשת תרבותית" לפלסטינים בירושלים, ברור לכל מי שקורא אותו שמחבריו משוכנעים שה"מורשת" הפלסטינית הזו, לא היהודית, היא המורשת השלטת בהר הבית. שלא הפלסטינים הורסים בחפירות ברבריות את ההיסטוריה הארכיאולוגית החשובה לעם היהודי, אלא שאנחנו אלה שהורסים את ההיסטוריה שלהם. שקבר רחל ומערת המכפלה הם בכלל עניין פלסטיני. שאנחנו התוקפנים. שאנחנו אלה שפוגעים בחופש הפולחן. שאנחנו אחראים גם למעגל האלימות שפרץ באוקטובר שעבר. אלימות נגד פלסטינים כמובן.

ואז, כשהכל היה ברור, זה קרה. נתניהו הוציא הודעה שתוקפת את אונסק"ו וקובעת ש"לומר שלישראל אין קשר להר הבית ולכותל, זה כמו לומר שלסין אין קשר לחומה הסינית", ובאבחת תגובה אחת שינה את הדיון. שדרת פרשנים רחבה הפסיקה להתעניין במסמך השקרים של אונסק"ו והתחילה לעסוק בנתניהו. אז מה אם ההחלטה נוגדת את כל הסיפור ההיסטורי שלנו. אז מה אם היא לא יותר מכתב שטנה נגד ישראל. "נתניהו לא דייק", שרו הפרשנים במקהלה לועגת, "בהחלטה לא כתוב שלישראל אין קשר להר הבית". 

רה"מ עם עיתונאים לפני המראה לסיור באפריקה. הכל מוקצן, חסר פרופורציות ומונע מאמוציות. צילום: רויטרס

 

עזבו את זה שהשורה הזו, גם אם לא כתובה כך בדיוק, זועקת מכל מילה בהחלטת אונסק"ו. העניין הוא שאתה עומד נדהם מול הגל הזה ושואל את עצמך מה הסיפור של החבר'ה האלה? מאיפה המוטיבציה שלהם ? כשמנכ"לית אונסק"ו מבינה את הבעייתיות שבהחלטה, כשמקסיקו מושכת את תמיכתה ממנה ומנמקת את זה בכך שהטקסט פוגעני ולא מאוזן כלפי העם היהודי והקשר ההיסטורי שלו לירושלים, כשברזיל מביעה את חוסר נוחותה מהניסוח כלפי ישראל - להתעקש ולהסביר שהבעיה הכי גדולה כאן זה הניסוח של ההודעה של נתניהו? איך זה שהעולם כולו מבין שעניינו של המסמך הזה בערעור על זכותה ההיסטורית של ישראל בירושלים, וכמה פרשנים אצלנו משוכנעים שהעניין בכלל הוא הניסוח של ראש הממשלה. 

פעם יכולנו לראות בזה עניין שמקומו במדור ביקורת העיתונות, אבל היום ברור שזה כבר הרבה מעבר לזה. כי כשכל משמיץ ישראל בעולם יודע, שעל רקע יחסה של התקשורת הישראלית לראש הממשלה הוא ימצא כאן שותפים לכל דבר הסתה שלו נגדנו, זה עניין שחורג מגבולות השיח העיתונאי.   

***

תראו מה עשתה התקשורת שלנו אחרי האמירה על "הטיהור האתני" שמבקשים הפלסטינים לעשות ביהודה ושומרון. הרי מה אמר נתניהו? שלא סביר שבעולם יהיו מוכנים להסכים למצב שבו במסגרת הסכם בינינו לבין הפלסטינים, תתקבל כלגיטימית ההנחה ששטחי יו"ש יהיו שטחים שבהגדרה אסור יהיה ליהודים לגור בהם. מה כל כך קשה להבין כאן? מה לא נכון כאן? האם אחרי שהפלסטינים יקבלו מדינה, נוכל גם אנחנו להכריז שמעכשיו כל ה"פלסטינים" שלנו ייאלצו לצאת מכאן כי זו מדינה יהודית? אבל גם מול הטיעון הזה היה ברור לפלסטינים שהם לא צריכים להיאבק. שאם זו עמדתו של נתניהו, העיתונות הישראלית תעשה עבורם את העבודה.  

קחו לדוגמה, את יחס התקשורת הישראלית לאבו מאזן, ובואו נחליט שאנחנו מניחים בצד לצורך הדיון את העבר הטרוריסטי שלו ומדברים רק על אבו מאזן של היום. האיש הזה משלם מדי חודש בחודשו משכורות לרוצחי יהודים - לא כאלה שרצחו לפני אוסלו, אלא כאלה שרצחו לפני חודש וחודשיים - ועדיין בעיתונות שלנו הוא לא זוכה לפרומיל מהביקורת שזוכה לה נתניהו, שמסרב ללכת לקראתו. זה הגיוני? בעצם, בואו נעזוב את אבו מאזן. אבו מאזן מתון. אבו מאזן מהטובים. חפשו בעיתונות שלנו ותגלו שאיסמעיל הניה, ראש ממשלת החמאס, לא הצליח לגייס מאיתנו מעולם את כמות השנאה שיש לנו כלפי בנימין נתניהו, ראש הממשלה שלנו. 

ושלא תתבלבלו. לא מדובר בביקורת, כי ככל שמדובר בה אין לי ולו הערה קטנה. גם לי יש הרבה ביקורת על ראש הממשלה. כאן מדובר בשנאה. במשטמה. בתיעוב. במשהו שמגיע ממקום עמוק שמקורו בתחום הנפש.  

תראו איך נשבר הטאבו שלנו בכל מה שקשור לחללי צה"ל, כשגם זכרו של יוני נתניהו ז"ל היה למרמס, רק משום שפגיעה בו נתגלתה לפתע כדרך לא רעה לפגוע באחיו. תראו כמה פעמים הרשתה לעצמה העיתונות בשנים האחרונות לשחק, במילים כאלה ואחרות, עם השוואות בין ממשלת נתניהו לשלטון הנאצי. לא ההמון הנבער. העיתונות.

תראו מה קורה ליצחק הרצוג בכל פעם שעולה על סדר היום האפשרות שהוא יצטרף לממשלה. ההתקפות עליו לא באות ממקום שמסביר למה חשוב למפלגת העבודה, למחנה הציוני או לשמאל כולו שהוא יישאר באופוזיציה. הרצוג מוזהר כל הזמן כי הצטרפות שלו לנתניהו היא סוג של חבירה לשטן. משהו שעליו אין סליחה ואין כפרה.   

תראו כמה לעג ספגו גדעון לוי ושי גולדן, שניים שנפגשו עם נתניהו במסגרת סבב הפגישות הגדול שקיים עם עיתונאים, ואמרו עליו כמה מילים שיכולות להישמע כחיוביות. זה לא שהם השתכנעו ממנו. זה לא שהם החליטו להצביע ליכוד. זה לא שהם יסלדו ממנו מחר פחות ממה שסלדו אתמול. הם רק ראו בדברים שלו גם משהו חיובי שראוי לציון, וגם זה בקושי. אבל העניין הוא שכבר אי אפשר להגיד מילה טובה על מי שקיבל את קולו של כל מצביע רביעי. של מי שכל הסקרים ממשיכים לראות בו המועמד המועדף על אזרחי ישראל לראשות הממשלה. תקראו את הטור של ליאור דיין כאן, אחרי הפגישה של אנשי "מעריב" עם נתניהו, ותבינו לבד כמה הוא חשש להגיד שתי מילים טובות על האיש. זה נראה למישהו נורמלי?

***

הבעיה, וחשוב להדגיש את זה, אינה בביקורת על נתניהו. לי עצמי יש, כאמור, ביקורת גדולה עליו בלא מעט תחומים. יש לי ביקורת על הקפאת תכנון הבנייה ביהודה ושומרון. יש לי ביקורת על הכניעה שלו ללחץ המדיני לבלימת הבנייה בירושלים. יש לי ביקורת על מחדליו בהר הבית. יש לי ביקורת גם על רצונו להכניס את הרצוג לממשלה, בניגוד להבטחת הבחירות שלו לא לעשות את זה. ביקורת כן, שנאה ומלחמת חורמה לא. 

העניין הוא, שמכיוון שנתניהו מנהל את ענייניה של מדינת ישראל, המלחמה בו היא לא פעם גם על חשבונה של המדינה ועל חשבוננו שלנו. תעברו על כל העימותים, הוויכוחים וחילוקי הדעות של ראש הממשלה שלנו עם נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ותגלו שבאופן מדהים העיתונות הישראלית בחרה בצד של אובמה בכל עימות שכזה. 

תראו איזה שמחה לאיד יש כאן אחרי כל גינוי אמריקאי לישראל, ותבינו שיש כאן עניין חולני. תראו כמה פעמים רצו עיתונאים ישראלים לבקש תגובה אמריקאית לפרסום תוכנית ישראלית לסגור מרפסת בשכונת גילה, ותבינו שיש כאן משהו פתולוגי. כי זה לא נעשה רק משום שהעיתונות שלנו מתנגדת מדינית לבנייה בשכונת גילה. זה נעשה משום שיש בה פשוט רוב גדול לאלה שמתים לראות את דובר הבית הלבן תוקף את הממשלה שהאיש הזה עומד בראשה. 

נשבע לכם שאם נשיא ארה"ב היה מפרסם תמונה שלו, כשהוא משוחח בטלפון עם ראש ממשלת ישראל, יצחק הרצוג, ורגליו על השולחן, הייתי נעלב. הייתי מרגיש שהוא פוגע גם בי. אבל כשהוא עשה את זה לנתניהו, העיתונות הישראלית לעגה לנתניהו. כשהג'ודאי הישראלי, אורי ששון, הושיט יד למצרי וידו נותרה באוויר, הרענו לששון ובזנו למצרי. כשפוליטיקאי הולנדי סירב לאחרונה ללחוץ את ידו של נתניהו, הגדרנו את האירוע כמביך לנתניהו. מה ההבדל? אין צורך להסביר. 

נתניהו. אי אפשר להתייחס ברצינות לשום ידיעה ששמו מתנוסס מעליה. צילום: מרק ישראל סלם

כל פעולה של נתניהו מוצגת כתחמנות, כשקרנות וכספין תקשורתי. כשהוא פעל כדי להביא לכאן מרוסיה טנק שהשתתף בקרב סולטאן יעקוב, עיתון חשוב קבע שהוא עבד על משפחות הנעדרים והביא סתם טנק ולא את הטנק של יקיריהם, על אף שנתניהו לא טען מעולם שמדובר בטנק הזה. כשנתניהו הצטלם עם הכלבה שלו, התברר שגם זו סיבה לצחוק עליו. כשהוא מגיע לזירת פיגוע זה לא טוב, כשהוא לא מגיע זה עוד יותר לא טוב. כל נסיעה שלו לחו"ל מוצגת ככישלון מדיני, ואם אין אפשרות להציג אותה ככזו, היא נוטה להיות מצוירת כנסיעת בזבוזים ומותרות. מי שנסע עם ראש הממשלה לאפריקה ראה פגישות חשובות עם שורה של מנהיגים ביבשת. מי שנשאר פה והסתפק בדיווח מרחוק, קיבל את הרושם שנתניהו נסע על חשבון כולנו לטיול ספארי אצל כמה ראשי שבטים מצחיקים שמגדלים אריות.   

זה נכון בפוליטיקה העולמית, זה נכון גם אצלנו. כשבני בגין, מגדולי המתנגדים להקמת מדינה פלסטינית, חזר ב־2009 לליכוד, הצטרפותו הוצגה בתקשורת כעוד הוכחה שהליכוד הולך לקיצוניות. בפעם הבאה, כשבגין לא הצליח להיבחר לכנסת ברשימה של נתניהו, הוא חזר להיות איש ההדר שכולנו עוד נתגעגע אליו.  

כשאביגדור ליברמן היה מחוץ לממשלה, טובי פרשנינו ראו בו מועמד לגיטימי לחבירה ליצחק הרצוג, ליאיר לפיד, לזהבה גלאון ולכל מי שיכול להביא להפלת נתניהו. בשנייה שבה הצטרף לנתניהו, הוא הפך מיד בטורי הפרשנות לגזען המסוכן שאי אפשר לסמוך עליו. כשבוגי יעלון היה בראש של נתניהו ותקף את ג'ון קרי, הוא הוצג כמחרחר ריב עם האמריקאים. כשהוא נפרד מנתניהו והחל למתוח ביקורת, הוא היה בן רגע למבוגר האחראי. כבר הזכרתי כאן בעבר את הדרך הארוכה שעשה בהקשר הזה מאיר דגן המנוח, שבשנותיו הראשונות כראש המוסד הוצג בכל כלי התקשורת שלנו כביש גדא שלא יודע מימינו לשמאלו, ומהרגע שהחל לתקוף את נתניהו עלה למעלת קדוש. 

העסק הזה הפך בלתי נסבל. כשנתניהו רצה לתקוף את האיראנים, לכולנו היה ברור שאסור לתקוף. כשנתניהו נאם בקונגרס האמריקאי והתקבל בתשואות, הסבירו לנו שמה שאנחנו רואים זה לא מה שחשוב. 

כן, אני יודע, זו הנקודה שבה ישאל השואל "ומה עם 'ישראל היום'"? אז הנה שתי תשובות ביחס לעיתון הזה, שאין לי יכולת ואין לי רצון להגן על שום דבר בו. האחת, שהוא קם כתגובת נגד לגל השנאה הזה. השנייה, שאין לו שום השפעה על השיח הציבורי. ייתכן שזה בגלל שהוא לא מביא מידע חדש בעניינים שעל סדר היום ושאין לו עניין להביא מידע כזה. ייתכן שזה בגלל החלטה של הקולגות לא לעשות פולו־אפ לשום דבר שמתפרסם בו. השורה התחתונה היא החשובה. שום דבר שמתפרסם ב"ישראל היום" לא הופך לאייטם שכלי תקשורת אחר מדבר עליו, ולכן השפעתו על סדר היום שלנו אינה קיימת. 

***

וזה מחזיר אותנו להבנה שנוכח היחס הזה לראש הממשלה, כמעט שאי אפשר להתייחס כאן ברצינות לשום ידיעה ששמו מתנוסס עליה. הכל מוקצן. הכל חסר פרופורציות. הכל מונע מאמוציות. אמת היא שקר. שקר הוא אמת. כדי לחסל את נתניהו השנוא מותר הכל. לפעמים נדמה שאם המדינה הזו תעלה באש, יעמדו על אפרה כמה עשרות עיתונאים, יחככו ידיים בהנאה ויסכמו האחד באוזני השני: "זהו, מכאן ביבי כבר לא יקום".