בכל שנה בחודש נובמבר, מזה 20 שנה, אני שולח את בנותי למוסדות הלימוד שלהן כדי שיעברו שטיפת מוח. מהגן ליסודי ומשם לתיכון הן נתונות תחת מתקפת עיוות, כזב והסתה סמויה. כבר בכיתה ג' הן כותבות עשרה דברים על יצחק רבין, המצביא, הנביא, מביא השלום. ואף מילה על הטעויות הרות האסון, על רמיסת הדמוקרטיה. כשהן גדלות הן עוברות לטיפול אינטנסיבי – שבוע של שיעורים, דיונים וטקסים, שבכולם שולט בסיס נתונים מוטה ומניפולטיבי. כזה שבינו לבין רבין האיש, מעשיו והלקחים מרציחתו, יש מעט מאוד.

המתכונת הזו נוצקה באווירת הרדיפה והדה־לגיטימציה ששררה בשנים שאחרי הרצח המתועב. רדיפה אחר מחנה גדול – מחנה הרוב, שהתנגד ומתנגד לדרכו הפסולה והשגויה. את התכנים והטון קבע השמאל הישראלי, שלמרות גודלו המצטמק עדיין משמר את ההגמוניה בנרטיב הציבורי של סיפור רבין (ופרס), המעשים והתוצאות. זהו נרטיב ציני ואינסטרומנטלי, שנועד לבנות דמות מיתית ענקית מהחיים. רבין ענק הדור, החכם מכל - שוחר השלום, מי שעשה רק טוב לכולנו. ומכאן המסקנה הבלתי נמנעת – חייבים להמשיך בדרכו, ואסור להעלות בדל ביקורת נגד התנהלותו ותוצאות מדיניותו.

נוסחת הכזב מורכבת גם מפן של הסתה שיטתית נגד מתנגדי דרכו של רבין, שמאשימה אותם בהתנקשות ומתייגת כל אמירה ומעשה עכשווי שלהם כהמשך לרצח. מהתאגיד ועד חוק ההסדרה, הכל כלי ביד משכתבי ההיסטוריה המניפולטיביים. אלו שגם השנה ערכו בכיכר בכחנליה של הוצאה אל מחוץ לגדר, במקום עצרת של פיוס והפקת לקחים.

עצרת הזיכרון ליצחק רבין ז"ל. צילום: אבשלום ששוניעצרת הזיכרון ליצחק רבין ז"ל. צילום: אבשלום ששוני



הממשלות מאז לרוב ימניות אך אימת ההאשמה כנגד המחנה עדיין משתקת אותן


ברוב השנים שחלפו מאז הרצח עמדו ממשלות ימין בשלטון. אבל – אימת ההאשמה כנגד הימין עדיין משתקת גם אותן. אפילו הפוסט ששחרר ראש הממשלה בתחילת השבוע מלמד עד כמה הוא עדיין אפולוגטי, בגלל הריקוד על הדם שממשיך לחולל נגד המחנה שלו.

לכן, גם משרד החינוך שבראשו עומד מנהיג "הבית היהודי" לא מעז לשים קץ לשטיפת המוח ולעצב תוכניות לימוד שיציבו את האמת ויחנכו כראוי. תוכניות שיעמידו את איסור האלימות הפוליטית כמטרה ולקח עליון, שיחנכו לפיוס והכלה, אבל בלי לתעתע ולהסתיר את האמת. והאמת היא שיצחק רבין היה איש עתיר זכויות - ציוני אמיתי, אבל ממש לא חף מטעויות חמורות והתנהגות פסולה. אדם שאקורד הסיום של פעילותו הביא לאסון. את הדואליות הזו יש להנחיל, כי זו המציאות. ופרדוקסלית, דווקא הלקח של שלילת האלימות מתחדד, כאשר מבינים שלמרות המעשים החמורים של רבין, אסור היה לפגוע בו.

בד בבד, על משרד החינוך לגבש תוכנית לניתוח טעויות הסכמי אוסלו. למרבית הצער, ברברה טוכמן כבר לא עמנו ולא תוכל להוסיף פרק על אוסלו לספרה - "מצעד האיוולת". אבל יש מי שיוכל וצריך לעשות זאת עבור משרד החינוך. זהו פרק קריטי, שמלמד עד כמה אסור להתפתות להזיה תלושה ולהזניח את העובדות. הזיה שגרמה לכל כך הרבה קורבנות וסבל ותוביל לאסונות גם בעתיד.

ועוד פרק חשוב להפנמה נוגע לפגיעה בדמוקרטיה. רבין צפצף על הבוחרים כאשר הפר את הבטחת הבחירות שלו, שלא לנהל משא ומתן עם אש"ף. אחר כך כשקנה את גולדפרב ושגב, שנבחרו בקולות הימין ופותו להכריע את הכף לטובת השמאל.

לכן - הגיע הזמן להפסיק את פולחן רבין ולחנך את הנוער להביט באמת בעיניים פקוחות.