אין ספור פעמים השוו אותי השנה בכלי התקשורת לדונלד טראמפ. אפילו מצאתי חידון וירטואלי בשם "מי אמר: שי חי או טראמפ?", שבו התבקשתי לזהות למי מבינינו מיוחסים הציטוטים על המסך. שלא תבינו אותי לא נכון, אני די מחבב את האיש ושמחתי על ניצחונו. אתם ודאי שואלים, או אולי תוהים, איזו אג'נדה פוליטית עומדת מאחורי תמיכתי בו. תנו לי להפתיע אתכם, לא מדובר באחת פוליטית, אלא באחת מבורכת יותר - אבולוציונית.

על טראמפ קראנו כבר הכל. הוא אומר בפרצוף, לא מחשבן, לא מעניינת אותו תקינות פוליטית, ובעיקר הוא עמד בכבוד מול כל החרא שזרקו עליו בתקשורת. זה טוב, אני יכול להעריך את זה באדם. במובנים רבים הוא כמעט נשיא החלומות שלי, אבל רק כמעט. הוא מעולם לא הצליח לחצות את הסף הזה, מכיוון שדבר בסיסי אחד רקוב בו: הוא עוד "מכשיר של המדינה", ומשנתו, איזו שלא תהיה, נבנתה על עקרונות פוליטיים של העולם הישן, בעידן שבו נכתב פרק חדש בהיסטוריה של האבולוציה האנושית.

ידוע שכל תבונה משמעותית בעולם הזה התפתחה מתוך משברים, מתוך הצורך למצוא דרך חדשה להתעלות מעל מכשולים שלא מאפשרים מחיה. זהו עצם קיומנו, ואין שום סיבה להאמין שההתפתחות הזו נעצרה או תיעצר אי פעם.




מריעים לטראמפ. צילום: Getty images

תפתחו עיתונים, תצפו בטלוויזיה, זה בכל מקום. האנושות התקדמה. בכל העולם אזרחים צועקים שהאמת - קשה ככל שתהיה - עדיפה להם על השקר. במסגרת ההבנה הזאת רבים הסתגלו לאימת התנגדותם של בריוני משמר התקינות הפוליטית, ומצאו כי היא אינה מפחידה אותם כמו פעם. אז נכון, עדיין קל כיום להשתלח באדם שרחוק מהמיינסטרים (וככל שהוא רחוק יותר, כך קל יותר לרדוף אותו), ראינו את זה היטב בבחירות באמריקה, אני חוויתי את זה על בשרי, אבל עדיין, משהו השתנה.

אולי לא במודע, אבל אנשים רבים הבינו שהממסד הנוכחי מהווה איום בלתי פוסק על כל אספקט בבריאותם הנפשית והפיזית, שהחלומות שלהם נרמסים על ידו, ושעם התחזקותו נחלשת יכולת המחיה שלהם. גילו שבעולם הנוכחי הם נאלצים לחיות חיים הישרדותיים, שבמרכזם מטרה אחת: לספק כסף לכלכלה כושלת ולמערכת רעבה שלא יודעת שובע.



נמאס מהצביעות



טראמפ ניצח בבחירות משום שהיה סנונית שבישרה על בואם של זמנים רעננים, שבהם נמאס לאזרחים מהצביעות שמקיפה אותם (צודקים אולי אלה שכתבו בעבר שזו הסיבה לכך שגם אני קניתי את הפופולריות שלי). זה משמח אבל עדיין רק חצי צעד באבולוציה האנושית. אף על פי שטראמפ הוא שלב אחד מעל כל פוליטיקאי אחר שאי פעם היה פה, הוא עדיין שריד של העולם הישן, אחד שעדיין לא הפנים עד הסוף שחוקי המשחק השתנו לחלוטין ושהאנושות התבגרה.

הוא אומנם זיהה בכישרון רב שקווי המיינסטרים היטשטשו, ושרבים מאסו בגבולות השיח ה"נכון פוליטית" ובקודים החברתיים המלווים אותו, אך לדעתי לא הצליח לתרגם זאת למצע בחירות פרקטי, וזהו האתגר האמיתי שמולו הוא יעמוד בשנים הקרובות.

לאנשים בעולם החדש שבו הוא יכהן כנשיא נמאס להרוג כדי לשמור על גבולות דמיוניים בין מדינות. הם גם הבינו שהמערכת המושחתת מסוגלת להפיק רק מלחמה, הפרדה, עוני ומצוקה.




בני, קיו, שאל אותי לילה אחד "אבא, אם מחר היית הנשיא של העולם, מה היית משנה?".

"דבר ראשון, חמוד שלי", עניתי וליטפתי את ראשו הקטן, "ביטול המוסדות הממשלתיים והפרטה של כל השירותים הציבוריים". קיו הביט בי בעיניים גדולות וצחק. "מה עוד?", הוא שאל בהתלהבות.

"דמיין לך, בני, פתיחת הגבולות בכל מדינות העולם לכל מי שרק חפץ לגור או לעבוד בהן. טיפוח מערכת חינוך מקצועית שבה כל אחד ילמד את מה שבא לו, חלוקה של אדמות ממשלה לכל מי שמעוניין לעבד אותן, מאסר בחוק על הפעלת אלימות מכל סוג שהוא מצד ‘מכשירים של המדינה' כלפי אזרחים".

"אבל, אבא, מה זה מכשיר של המדינה?", בני הוסיף לשאול.

"כל מי שעבד בעבור הממסד", חייכתי. "בעלי סמכויות שהפעילו אלימות כדי לאכוף את משנתם. והכי חשוב", צחקתי, "דרישה להסגרתו המיידית של בנימין נתניהו שטען כי אינו מכיר ב'צבא האמת' שלי וכמובן התנצלות פומבית (במסגרת שידורי התאגיד העממי–חופשי–ציבורי כמובן)".

אז נכון, אני לא חושב שקיו הבין על מה אני מדבר, אבל יש בי תקווה שיום אחד, בעוד הרבה שנים, הוא יקרא את המילים הללו שנכתבו בזמנים מרגשים ומעניינים, 2016, שבהם גידלתי אותו כאדם חושב. זמנים של שינוי שבהם האנושות צועדת לעבר אנרכיה, שמתוכה היא רק תשגשג.

בבחירות הללו העולם עשה חצי צעד לעבר פריצה בריאה מכבלי התקינות הפוליטית שאיימה על קיומו. קלינטון ותומכיה היו בסך הכל מהמורה קלה בדרך לבלתי נמנע, אויבי הקדמה שעוד לא הבינו שאי אפשר לעצור את גלגלי הגורל המסתובבים. והרי ברור לכולם, גם להם, שהשינוי כבר פה. חצי צעד היום, עוד חמישה בהמשך. את האבולוציה אי אפשר לעצור.