תארו לעצמכם ששורת בתים ראשונה באום אל-פחם הייתה עולה באש, והיה מתעורר חשד שמדובר בהצתה בידי יהודים. לא נרחיק לכת ונדבר על הבערת עשרות יערות על גבול יישובים ערביים, רק הצתה אחת ביישוב ערבי אחד. רק תדמיינו מה היו הכותרות ב"הארץ", איך היו מגיבים במרצ ובמחנה הציוני, ומה היה הטון במערכות החדשות בערוצי הטלוויזיה. ראש הממשלה והשרים היו משופדים, היועץ המשפטי לממשלה היה מותקף באכזריות, הסטייס דיפרטמנט ומשרד החוץ הצרפתי היו מביעים דאגה עמוקה ודורשים פעולה תקיפה בטון מאיים, והאו"ם היה מכנס ישיבת גינוי מיוחדת.

את מערכת התביעה הישראלית לא היה צריך לדרבן. פרקליט המדינה היה עוצר כל פעילות ומקדיש את כל המשאבים לחקירה, תוך הקמת ועדות חשאיות עם סמכויות דרקוניות נגד יהודים. בית המשפט העליון, כמו בהתנתקות, היה מגדיר את התופעה מכת מדינה, ומנחה לעצור עד תום ההליכים כל יהודי שזז ליד יישוב ערבי.

לא צריך להרחיק יותר מדי בדמיון, זכרו את דומא - הצתה איומה אחת, אכן מעוררת פלצות, של בית ערבי אחד. הצתה שהמחישה מה עלול להיות המחיר בנפש של משחקים באש. זכרו מה הייתה התגובה של העיתונות ורשויות החוק, מה הייתה עוצמת הדרישה מהממשלה שימצו את הדין עם המציתים. ולא נשכח איך הופנתה אצבע מאשימה לעבר ציבורים שלמים.

ואילו עכשיו, רק אחרי כמה ימים, שבהם על פי ההערכות, פלסטינים חביבים מבעירים אותנו, החל ליפול האסימון. אחרי זכרון יעקב, אחרי עשרות רבות של עדויות להצתות, כששוב ושוב מתברר שהאש מגיעה, משום מה, רק ליישובים יהודים, עדיין, הגה לא נשמע מקהילות "הארץ". לו היה מדובר בחשד להצתות בידי יהודים, זה היה הופך רקיעים, אבל עתה אנו נתקלים בקול דממה דקה. שלא לדבר על השלווה הסטואית של הפרקליטות ואמצעי התקשורת. רק ביום חמישי, כשהדליקו לנו את חיפה, משהו התחיל לזוז, ועדיין, בהיסוס, בזהירות, עם פה סגור.

ומילה למציתים ותומכיהם: נשבענו להלביש את המולדת שלנו בשלמת בטון ומלט ולפרוש לה מרבדי גנים. מדהים, למשל, להביט בתמונות של סביבת הכנרת בראשית המאה ה-20 ולהבחין עד כמה עמדנו בכך. ב-1908 הסביבה כולה הייתה צחיחה ושוממה, והיום כולה חורשת האקליפטוס. מי שפרש את מרבדי הגנים, מי שהביא את החיים, השגשוג והירוק זו התנועה הציונית. לעומתה, התנועה הלאומית הערבית הצטיינה פעמים רבות ברצח ובהרס. ומי שמרוב שנאה מנסה להפוך את הארץ לעפר ואפר, בוודאי שאינו ראוי להיות כאן.