כבר שבוע שלא אכלתי סוכר. תשעה ימים, 14 שעות ו–36 דקות, אם רוצים לדייק. אני בטוחה שקרו השבוע דברים משמעותיים יותר, אבל אני פשוט לא זוכרת אותם, כי הייתי מרוכזת בעיקר בלהדוף את הקולות. אז ככה נראה התקף פסיכוטי? טבלאות שוקולד שקוראות בשמך מהמקרר? קרואסונים שנראים כמו חיוכים מזמינים?

בורות היא ברכה. סתם, היא לא, ולכן לפני תשעה ימים החלטתי לאזור אומץ ולבדוק עד כמה הרסנית הייתה תקופת הבחינות האחרונה שבה, במשך ארבעה חודשים, אכלתי יותר זיפת מאוכל אמיתי ביחס של 80:20, ואני מפרגנת לעצמי עכשיו. האקדח המעשן היה מונח על השולחן מראש בין גנטיקה דפוקה להרגלים איומים, ולכן אי אפשר להגיד שלא ידעתי לאן אני הולכת כשביקשתי הפניה לבדיקת המוגלובין a1c. התוצאה לא הייתה איומה - בדיוק 5.8, הערך שהופך אותך מבן אדם שמח לבחורה מעל הקו המותר בתחום הטרום־סוכרתי. רק בדיקה אחת, לא מאוד אבחנתית או חד־משמעית, אבל מבחינתי היה מדובר בדגל אדום מתנוסס. הדחיפה הזו אל מעבר לקו גרמה לי לשקול שוב את צעדי. בת 32, אחרי שני הריונות, עובדת קשה ואוכלת גרוע, מאשימה את העולם כולו בחוסר ההתמדה שלה בפעילות גופנית מלבד את עצמה - זמן לקבל אחריות.

המהפכה התזונתית והמודעות למה שנמצא לנו באוכל מקיפות אותנו מכל הכיוונים. במשרד הבריאות רוצים לסמן ובארצות הברית כבר הורידו מהשולחן, מיקי חיימוביץ' מדללת לי את התפריט מדי יום חמישי, ומעולם לא היו רבים כל כך שמכירים שמות קוד רבים כל כך של מייצבים על גבי האריזות השונות.

״אבל מה עם הנשמה?״, הייתי אומרת לעצמי (ואומרת עדיין). ״מה עם קצת מזון מפנק וחסר רגשי אשמה? משהו מתוק שיפצה על היום הזה? שייתן אנרגיה...״. וככה גם נראו ארבעת הימים הראשונים, כמו גמילה. עם קריזים ותשוקה בלתי נשלטת לקנח באיזו שורה או שתיים (של שוקולד כמובן!) וישיבה על הידיים כדי לא לשלוח אותן למקומות לא רצויים. הייתי יוצאת מהבית כדי להתרחק מהאויב, עסוקה יותר בהישרדות עד הארוחה הבאה וברחמים עצמיים, שואלת את עצמי אם זה באמת הכרחי אחרי בדיקה אחת קטנה ולא מייצגת.

סוכרת היא הרי לא מה שהייתה פעם. כמעט 7% מהאוכלוסייה חיים עם משטר סוכר ותרופות ומאריכים ימים. לא אידיאלי, בלשון המעטה, אבל גם לא סוף העולם. ואני הרי בכלל רק חציתי את הקו הוורוד, לא האדום, חלילה. אז מה כבר גלידוניות קטנות וחמודות יכולות לעשות? איך אפשר לחשוב שהמצאה חמודה כל כך יכולה בכלל להזיק למישהו? ומספיק כבר עם ההטפות האלה כל הזמן! צאו לנו מהצלחת!

זה נשמע מצחיק אבל זה לא היה מצחיק. זה נראה כמו אובדן שליטה מוחלט, ואני בכלל לא מחשיבה את עצמי מהצרכניות הגדולות. תמיד מראים את האמריקאים המופרעים ששותים עשרה ליטר קולה ביום לצד מנת גלידת סאנדיי בגודל של מיני ואן - וזה רק המתאבן, אז איך יכול להיות שאני, שבסך הכל חוטאת במתוק פעמיים ביום לא מסוגלת לחשוב עכשיו על שום דבר אחר? אני רואה את השריפות בטלוויזיה, נחרדת ממה שקורה במדינה ובו בזמן לא מבינה איך מצב החירום הזה נופל עלי כשאני לא יכולה לנשנש שום דבר מנחם מול המסך? ואיך בכלל אפשר להפסיק כשאומרים שיש סוכר היום בכל דבר - מקטשופ ועד רוטב סויה. אין לי סיכוי.

השבת הייתה הכי גרועה. לאן שלא הסתכלתי היו שם מאפים. קינאתי בילדים שלי ובו בזמן ניסיתי לעצור אותם כדי לתת להם עתיד טוב יותר, אבל באמת שבעולם של היום מדובר באתגר על גבול הבלתי אפשרי. מצאתי את עצמי נוטשת עם הילדים חגיגת יום הולדת רגע לפני יציאת העוגה המפוארת ושאר הקינוחים שהקיפו אותה, וגם המהלך הזה לא מנע מהם לאכול 40 ממתקים בדרך החוצה. עד שלא אפצח את הטריק שישים להם גבולות מצד אחד אבל מצד שני לא ישרוט אותם באופן שרק יגרום לרצות יותר, אני מוותרת ובוחרת את המלחמות שלי בקפידה.

״שינוי אורח חיים״. שלוש מילות הקסם שמשתמשים בהן היום כמעט בכל מצב רפואי כאילו כל אחד יכול: להעלות דופק, לאכול פחות, לא להיות בסטרס. מבחינתי זה ממש כמו להגיע עם הלשון לאף - יש כאלה שיכולים ויש כאלה שימשיכו לנסות.

אחרי היום הרביעי הקריזים קצת נרגעו. אני עדיין מאוד (מאוד!) רוצה לאכול מילקה ביסקוויט או קליק או קילו וחצי ענבים אבל פחות ״צריכה״ את זה. אני לא יודעת כמה זמן עוד אחזיק מעמד, אבל בחיי שלא האמנתי שאגיע עד הלום. הלוואי והייתי מקבלת רק את הגנים המוצלחים ביותר מכל צד, שכוללים כמובן זיכרון עילאי וכוח רצון בלתי ניתן לשבירה, אבל זה מה שקיבלתי ועם זה ננצח. כל עוד נורת האזהרה עוד מהבהבת ולא פינתה את מקומה למצב החירום האמיתי, נראה לי שאני אנסה לפעול כדי לדחות אותו כמה שאפשר.

אלוהים, אני מתגעגעת לנוטלה.