איזה מקצוע לא מוצלח בחרתי. איף. למה הלכתי לכיוון הזה, לכל הרוחות? מה רע בלהיות אופה, כלכלן, צורף או פקיד בנק? קמים בבוקר לציוצי הציפורים, קפה, נשיקה לילדים, שלום לאישה והופ לסניף. קצת הפקדות, חישוב ריביות וחוזרים הביתה מבסוטים. והפנסיה, איזו פנסיה תחכה לי כשאפרוש בבוא היום. אעיף דולרים באוויר מרוב שפע כשתשעה נכדים, חתול ואח בוערת לצדי. אבל כאינפנטיל מתקדם נשאבתי למקצוע הנוכחי שלי, שניתן לסכמו כנאחס אחד גדול.

השגרה היומית שלי מורכבת מכעסים, מתביעות ומהתמחות בספיגת גידופים ואיומים. מרומזים וישירים. בהתאם לפתיח הזה, לפני שאצלול לכאבי הראש שליוו אותי השבוע, אפצח בבשורה לכל תלמידי התקשורת הרבים: לעבוד במדיה זה לא גליק גדול. להפך. ממליץ להימנע אם אפשרי. המשכורת - סבירה מינוס, פחות מזו של יזם נדל"ן מתחיל. השעות - אינסופיות, התחרות - מוטרפת, והפרגון - לוקה ומצומצם, עד כדי כך שנכון להיום יותר משעיתונאים חושפים פרשיות ומייצרים דעות, הם רבים זה עם זה עד כלות הנשימה בטוויטר.

כלי ארור. זה “משרת של ראש הממשלה", ההוא “תומך חמאס" והשלישי “בדאי". יורים לכל כיוון. הנגמ"ש מחורר מזמן. מאיפה יש להם זמן לחילופי ההאשמות האינסופיות הללו? לצייץ, להגיב, להתרגז, להתחכם ולצייץ עוד פעם? אם אותה אנרגיה הייתה מושקעת בעיתונאות, לכל צייצן ממוצע היו בכיס שני פרסי פוליצר מינימום.

לכל התחלואים המדוברים צריך להוסיף את העובדה שהתוקף שלך כעיתונאי מוגבל. בשלב מוקדם יחסית, נגיד שלהי שנות ה-50 לחייך, תמצא עצמך דוהה אט-אט אל עבר השיממון, וכשתגיע לזקנתך, תיווכח שנשכחת ושכל מה שעשית יושלך לפח האשפה של שטף האקטואליה, שהפך להיות עוד יותר צפוף עם בואן של הרשתות החברתיות.

אני מתחיל להישמע כמו או יו יוי, אבל סלחו לי, אלו ימים עמוסי מתח. נכון לעכשיו, כמעט כל אדם שלישי על הפלנטה מאיים לתבוע או לקרקף אותי. ואחרי כל זה לא עומדת לי הפריבילגיה לקורבנות. ברגע שמתפתחת בי תחושת מסכנות קלה, עיני נישאות לקולגות בכירים ממני, ואז אני מבין כמה קל לי. אמנון אברמוביץ', רביב דרוקר, קלמן ליבסקינד, אילנה דיין, עמית סגל ואראל סג"ל. מעשית איני מבין איך הם לא קורסים.

המרדף אחר האמת מעמיד אותך בלב העניינים, אבל מתיש

שמעתי את דרוקר טוען השבוע שמי שמבקש לו מעמד בתחום העיתונאות צריך לשים עצמו בסיכון. משם מגיעים הסטטוס וההערכה. כי רק דרך בחינה כנה ויסודית, תוך עמידה מול איומים, אפשר להגיע לתוכן משמעותי. מצד אחד, המרדף אחר האמת לא פעם כנגד רצונותיהם של אחרים, מעמיד אותך בלב העניינים, בשיאו של הפולמוס, ומאפשר לך ליצור תמונת מציאות אחרת מזו שכולם רואים. ויש מי שמצליחים לתקן את העולם. כל אחד לפי תפיסתו. מימין ומשמאל. הציבור, מעריך אומץ, כך נדמה לי.

מצד שני, המחיר כבד ומתיש. תביעת הדיבה שעמית סגל התמודד איתה? לא מקנא בו. זה אומנם נותן באזז תקשורתי, אבל גורם לכאב ראש. אפילו כשאתה יודע שאתה צודק, שהמטרה ראויה, שהסיקור שלך מסקרן, כאשר אתה מתייצב מול השופט, כפי שאמר לי פעם עורך דין בכיר, קשה לדעת איך תצא. לא אחת בדיונים המשפטיים שנטלתי בהם חלק, גם כשהייתי בטוח שפעלתי באופן הגון, לפי החוק ובהתאם לכללי האתיקה, פגשתי מציאות שהייתה מוזרה ובלתי נתפסת עבורי שבה הכל התהפך. אף על פי שהייתי משוכנע עמוקות בצדקתי, נאלצתי להתפשר, להסתדר, לחשוק שיניים ולקבל את עמדתו של השופט שהבין את העובדות אחרת לחלוטין ממני.

הדיון מול מערכות הצדק מתגמד מול מה שמתחולל ברשתות. שם, לא משנה אם תפעל בצורה נטולת רבב, בצדיקות גמורה, תמיד יימצא אדם שיפרסם בפוסט או בציוץ דברים איומים, שנשלפו מהמותן. למה? כי בא לו. ואתה, לך תתמודד. אסור לענות, כי זה מעצים את דברי הבלע, ובאותה נשימה הבטן מתהפכת מהשטויות ומהרשעות. ואל נשכח את הקמפיינים הממומנים. עלבונות אישיים שהונפקו עבור תשלום. אלו, אגב, מתרבים ומשתכללים. למכפישים יש בעידן הזה יותר יועצים, מקורבים, כסף וכוח משפטי. במסגרת מסכת השיימינג הכללית, כבר כוניתי "שונא מזרחים", "ימני מוטרף", "שמאלני בוגד", "סוטה", "מתנשא", "רמאי" ו"טיפש". שתקתי.

בכל פעם זה מפתיע אותי מחדש. מאיפה מגיע כל העושר הנקמני הזה וברמת יצירתיות כמעט מעוררת השתאות? היות שנטייתי הטבעית היא להתעלם ממחמאות ולהתמקד בכיסוחים שכוונו אלי, ניצת במוחי הרהור: אולי אני כזה? אולי הם צודקים והטעות היא אצלי? ייתכן שבתוכי שוכן אדם נכלולי שמעוות את המציאות ולהבות הגיהינום הבוערות ממתינות לו?

בכל פעם כשעורכים כתבה ביקורתית, השאלה אם יש לה הצדקה מלווה ומציקה ללא הפסק, ויחד איתה מגיעות החרדות. מתביעה, מאיומים ומאלימות. שלושה חברים שפגשתי מקרוב בשנה האחרונה. יודעים מה? אולי כדאי לעצור עם החשבון הפנימי הזה, ככל שהוא מתארך גובר הסיכוי שאפרוש. וזה עוד לפני שסיפרתי לכם מה עבר עלי השבוע.