בשבוע שעבר, בתום הליך של בירור עצמי שארך תקופה לא קצרה, החלטתי לשתף בתחושותי ולספר כאן על השינוי בתפיסותי הפוליטיות. אידיאולוגית אני מרגיש כבר זמן מה שהמקום הנכון עבורי הוא בימין. כשסיימתי לכתוב את הרשימה הנ"ל, שלחתי אותה למערכת וחשתי הקלה. שמחתי שהצלחתי לעמוד בדד-ליין ועל הדרך לספר לקוראים עוד טיפה על עולמי הפנימי. בעיקר תהיתי איך יגיבו חברי. אם יתרגשו או ילעגו. לא ממש חשבתי שהעניין יזיז למישהו מחוץ למעגל הקרוב. אבל בשישי בבוקר, כמה שעות אחרי שהעיתון הגיע לקוראים, השלווה הופרה.

הטור שלי ב"מעריב-סופהשבוע" הוא אישי. מאז שהתחלתי בכתיבתו הקוראים מוזמנים להציץ מדי שבוע לתוך קרבי ומוחי. לשמוח, לכעוס ולכאוב עמי. לקרוא את דעותי ואת הגיגי בנושאים טיפשיים ורציניים כאחד ולהביע דעה, לטוב ולרע. זה הדיל בינינו. שיתפתי בכאבים ובייסורים שחוויתי כשאבי חלה ונפטר, בתסכולי הקריירה האינסופיים, בטראומות ילדות, באהבתי לעיר גבעתיים ואפילו בהליכים רפואיים שנדרשתי לעבור. גם בסיבוב הזה הרגשתי רצון לשתף. לחלוק את הלבטים. הרגשתי שזו תהיה צביעות להשאיר את העניין בחוץ, שאשקר לכם ולעצמי אם לא אדון בפומבי בנושא.

אולי היה זה יומרני לחשוב שיש משמעות לדעה הפוליטית שלי ושזה בכלל ראוי לפרסום. ייתכן שהאגו הרעיל את ראשי והעניק לו תחושת שווא שמחשבות כאלו שוות את הזמן שלכם. לאורך חיי נאבקתי באגו, בחשיבות העצמית ובמילה "אני", שהייתי שמח להעיף מהלקסיקון. בהתאם, בעיני עצמי, בעומדי מול המראה בדירתי נדמה לי שמפי בוקעים משלים פילוסופיים אגדיים, ורק כשזוגתי קוראת בייאוש: “חיים, די לחפור", הפומפוזיות מתכווצת. אם שוב כשלתי במלכודת הגדלות והרהב אבקש סליחה ומחילה על פרסום הטור. אבל לא על העמדה עצמה כמובן. היא אמיתית. מה שכן, קשה להגיד שצפיתי את עוצמת התגובה, ומעשית אין לי מושג מה אני אמור לעשות עם שטף המלל, החיבה והשנאה שהגיעו בעקבות ההצהרה הפומבית שלי.

חיים אתגר ואביו ז"לחיים אתגר ואביו ז"ל

נחשול של אהבה שמעולם לא חוויתי

זה התחיל במבול של ברכות כבר בצהרי יום שישי בסלולרי ודרך חברים וקרובי משפחה. משם זה התגבר לחיבוק אדיר ברשתות החברתיות. נחשול של אהבה שמעולם לא חוויתי עטף אותי. זה היה עוצמתי עד שאפילו התחלתי לחשוש. אולי בכלל איני ראוי לחיבה הזו? מה יהיה אם לא אעמוד בציפיות? מהן בכלל הציפיות ממני? ואיך מגיבים לכל הסיפור באופן ראוי ומכובד? אין לי תשובה.

בהמשך קיבלתי הודעות תומכות מחברי כנסת ועיתונאים. היו נציגי ציבור אחרים שהביעו הערכה למה שהם הגדירו כ"הפגנת אומץ פומבי" ועם זאת הצרו על הבחירה בימין. פרלמנטר אחד, שרחוק ממני בדעותיו אבל חביב עלי כאדם, ביקש שניפגש כדי להבין מה עובר עלי. הסכמתי בשמחה. במקביל הפכתי לנושא לדיון רחב ולעקיצות ברשת ובמדיה. המוזיקאי אפרים שמיר הצחיק אותי עד דמעות כשהגיב באלגנטיות וקבע שכל הסיפור "מעניין לו את התחת", אמיר חצרוני התכתב עם המהומה בשנינות מצחיקה לא פחות, יריב אופנהיימר ניסה להעמיד אותי על טעותי והצל שיתף וצירף פרשנות משלו. בשיאו של צונאמי התגובות חברי הטוב והקונטרה לוויכוחים אידיאולוגיים כתב לי בהודעה: “סוף סוף יצאת מהארון". השבתי לו באיום שאם יתחצף, אתנחל בסלון התל אביבי שלו ואקים שם מאחז. בהמשך הסביר לי ברצינות שטוב אעשה אם אסביר את המניעים לשינוי ולא אסתפק רק בציון העמדה עצמה. קיבלתי. בבוקרו של יום ראשון פנו אלי תחקירנים ומפיקים משלל תוכניות רדיו וטלוויזיה כדי שאעלה לשידור. נמנעתי. הרגשתי שגם ככה זה הפך לסיפור פסיכי.

אבל היו גם תגובות אחרות. קשות. עד עכשיו קשה לי להבין אותן. בטח לנוכח העובדה שהטור מהשבוע שעבר לא היה אלים בשום אופן. חוץ מלצחוק בקלילות על בר אחד חסר שם ונטול פרטי זיהוי בתל אביב, במה שנע בין מטאפורה למציאות, לא הייתה שם רבע השמצה. מטרת הכתוב התמקדה ברצון לשתף בתחושה ובאמונה שמובילה אותי כרגע תוך שימוש במינימום עלבונות. והנה פתאום אמי שולחת לי הודעה שהיא עברה על חלק מהדברים שנכתבו בתגובה, והדבר עורר בה חרדה. נכנסתי לפרופיל האישי בפייסבוק. הנה מדגם חלקי:

"...אופורטוניסט קטן ומסריח... הכנות והיושרה ממך והלאה, ואת התירוצים הנבובים שלך תוכל למכור למעריציה העילגים של שרת התרבות מירי 'כפיים' סיבוני...".

"יצור שהפיק של הקריירה שלו כשסיים במקום השלישי, בפיגור קטן, כשמקדימים אותו אניטה פללי ורבע כוס סוכר, משחק אותה דעתן..." “למה שיזיז למישהו, שעיתונאי קטן שמתעסק ברכילות זז ימינה?... הרגשת הנחיתות נחתה עליי?"

“חיים אתגר חולה נפש, בתקופה האחרונה הוא לא שפוי, הוא השתגע, פחדן ומאוים"

"לך לשלום... מיצית את יכולותיך הטלוויזיוניות אז מה?... אתה איש חלש..."

לצד אלו, כמו שציינתי קודם, היו תגובות נעימות וחיוביות. והרבה. ועדיין אני פשוט לא מבין מאין השנאה והרשעות. למה? ואגב ברור לי שזה קורה גם כשהסיטואציה הפוכה. מימין לשמאל. זה בלתי נתפס בעיני שמה שאמור היה להיות פתח לדיאלוג, לחילופי רעיונות ורגשות הפך לשיח פוגעני ונמוך. תגידו שככה עובדת הרשת ומדובר בחדשה ישנה. יכול להיות, אבל זו הפעם הראשונה שאני חווה את זה, שגל הכפשות מתנפץ על פני. עצוב. מבאס. וכל שנותר לי הוא לתפוס את הראש ולא להאמין.