הפוליטיקאים והסלבס שמגלגלים עיניים לשמיים ומבקשים לחון את אלאור אזריה מנצלים את מצוקתו לטובתם בציניות ובערמומיות. הם, הצדיקים הגדולים, שאמא תרזה הייתה מחווירה לעומתם, מבקשים את רחמי הנשיא על נפשו של אזריה וקוראים לו דרור. אז זהו, בשלב זה אין סיכוי שתישקל בקשת חנינה.
גם ההשוואות לחנינה מקו 300 הן דמגוגיה או תוצאה של בורות של מי שלא מכיר ולא יודע את העובדות. שם החנינה ניתנה לפני המשפט ואפילו לפני כתב אישום וחקירה (ובג"ץ קבע שספק אם יאשר פעם נוספת מהלך כזה) והטעם לחנינה היה שונה לחלוטין: לא להגן על ראש השב"כ ובכיריו, אלא על ארגון השב"כ, שהיה חשש אמיתי או מדומה, שיתפרק.
כדי להגיע אל נקודת השילוח של בקשת חנינה לנשיא צריך לעבור קודם כל את שלב גזר הדין, ולכך נדרשים עוד שבועות אחדים. הנשיא אינו יכול לחון כשההליך המשפטי עדיין בעיצומו. הוא חייב, משפטית, להמתין לסופו. ייתכן גם שבית הדין שיגזור את עונשו של אזריה יתחשב מאוד בנסיבות וגזר הדין, בניגוד להכרעת הדין, יהיה מקל, ואז ספק אם תהיה לאזריה מוטיבציה גדולה לבקש חנינה או לערער.
לאחר גזר הדין יעמדו בפני אזריה שתי חלופות: האחת, לערער. השנייה, להגיש בקשה לאלוף הפיקוד להמתקת העונש שייגזר עליו. זו סמכותו של אלוף הפיקוד. אך אם הוא יעדיף לערער, ועדיין ייגזר עליו עונש כבד, אז הסמכות להמתקת העונש תעבור לרמטכ"ל. מאידך, לאחר פסק דין חלוט, כלומר, לאחר גזר הדין הקרוב, בהנחה שהוא לא יערער עליו, או לאחר פסק דין חלוט של ערכאת הערעור, הוא או משפחתו בלבד רשאים לפנות לנשיא בבקשת חנינה. לא פוליטיקאים ולא סלבס.
תמיד צריך לזכור שהנשיא איננו ערכאת ערעור על בית הדין או על בית המשפט, ולכן הנימוקים לחנינה צריכים לבוא לא מחומר הראיות ולא מתוך פסילת הכרעת הדין, אלא מעילות חיצוניות להליך המשפטי.