1. השבוע, בראיון לאחת מתכניות הטלוויזיה, שאל אותי המראיין איך אני מסביר את העובדה שכבר חצי שנה "מסתיר" היועץ המשפטי לממשלה מהציבור את הקלטת השיחות בין בנימין נתניהו לנוני מוזס. התשובה שלי התחלקה לשניים: טענתי שתפקידה של העיתונות הוא לחטט, לחפור, לאתר מקורות ולחשוף, והיא כנראה קצת התרשלה בתפקידה. החלק השני של התשובה שלי היה שיש לנו יועץ משפטי, שבשעה שהיה בתפקיד בכיר (מזכיר הממשלה) חווה על בשרו חקירה באזהרה ביאח"ה, כשכולה דלפה בזמן אמת לתקשורת. הוא כנראה נוהג אחרת. ובכלל, יש לנו מפכ"ל משטרה שבא מתרבות אחרת של התנהלות מול התקשורת.

אבל הדבר החשוב הוא, כך הבהרתי לבן שיחי, שהיועץ המשפטי אביחי מנדלבליט טיפל בקלטת, הנחה את המשטרה לפתוח בחקירה, והנחה להזמין את נתניהו ומוזס להיחקר תחת אזהרה בעניין "השיחה המגעילה". אל יהא הדבר קל בעיניכם. כעת האינטרס הציבורי מחייב את חשיפת השיחות, כשניתן יהיה לעשות זאת.

היועץ המשפטי הוא מזן אחר. לא מקבל הנחיות מעיתונאים (בינתיים) ולא פועל לרצות אותם. הוא ינעץ שיניים רק כאשר יוודא שכנראה יש "בשר", ראיות ועדויות תומכות. אני עדיין עומד על דעתי, מהיכרות קרובה איתו, שמנדלבליט יקדש את עליונות שלטון החוק גם במקרה של נתניהו.

תיק 2000 הנפיץ עוסק במרקם היחסים שבין הון, שלטון לעיתון. מרקם שהתעוות מאוד מאז הקמתו של "ישראל היום", החינמון ששינה את ההתנהלות העיתונאית ואת המודל העסקי שלה. למרות כל הפרסומים והמבוכה, "ידיעות אחרונות" ראוי להיקרא עיתון. דווקא בזכות כתביו הבכירים, שגם אם אינם חפים משגיאות, לרוב הינם עיתונאים מקצועיים שלא מועלים בשליחותם. אסור יהיה לשפוך את התינוק עם המים. גם דרך סיקור הפרשה בעיתון מעוררת הערכה.

אני מעריך בזהירות, שבעוד החקירה בתיק 2000 מעוררת כותרות ומרתקת את העיתונות, העיתונאים ואת טוויטר, פרשת תיק 1000 מרתקת הרבה יותר את חוקרי המשטרה ואת הפרקליטים. כך לפחות עד שייחשפו כל הפרוטוקולים מהשיחות בין נתניהו למוזס.

כבר שנים, מאז הקמתה של המדינה ומאז שכונן דוד בן־גוריון את "ועדת העורכים", פונקו או נדחו כאן ראשי המדינה על ידי מו"לים, עורכים וכתבים. היו גם עסקאות אפלות. כעת, בעידן "ישראל היום" (שהוא כנראה השוחד הפוליטי הגדול ביותר שהיה כאן, לכאורה) והרשתות החברתיות, מערכת הניקוז שפעלה כאן שנים כבר איננה מתפקדת כמו אז, והכל צף למעלה: התוכן והריח. בתיק 1000 יש כנראה תוכן ממשי ו"בשרי" יותר, שמלמד לכאורה על שוחד שיטתי. ויש גם קבלות וחשבוניות ועדויות, ואולי גם עד מדינה.

בכל מקרה, זוהי תקופה קודרת ואפלה, ערפילית ומדכאת, של חברה ישראלית חבוטה, מפולגת ומיוסרת, עם הנהגה שנמצאת בקרב הישרדות יומי. לא פשוט.

2. אקדים ואבהיר: אני בעד ששרי (ושרות) הממשלה יקדישו את השעות, הזמן והמאמצים שלהם לחיפוש דרכים שימנעו הלוויות של חיילים. זה חשוב יותר מאשר הזמן שישקיעו בהשתתפות בהלוויות עצמן. בחרנו אותם למנוע הלוויות חיילים, ולא לייצג בהן.

השבוע סערה התקשורת לאחר שהתברר שאף שר לא הגיע להלוויות החיילים שנהרגו בפיגוע בארמון הנציב. ראש הממשלה מיהר להבטיח "נוהל מחייב", ושר השיכון יואב גלנט הודה שטעה, התנצל והבטיח לתקן וכו'. האמת היא ששרים כלל לא השתתפו ולא משתתפים בלוויות חיילים. כך היה מאז ומעולם, למעט חריגים.

גם הרמטכ"ל לא משתתף וגם לא אלוף הפיקוד או מפקד הזרוע. הלוויה צבאית היא ממלכתית וסטנדרטית: ארון, קומנדקר, משמר כבוד, כרית אותות, "אל מלא רחמים", ירי כבוד, זרים, דבר מפקד היחידה. ללא פוליטיקה וללא פוליטיקאים, וכך אני ממליץ שיישאר. לרוב יגיע נשיא המדינה לביקור תנחומים בשבעה.

חשוב ששרי הממשלה יגיעו דווקא להלוויות של נפגעי פעולות האיבה. שם אין ממלכתיות ואין ארון, אין משמר כבוד, אין ירי ואין דבר מפקד היחידה. שילכו לשם. כפי שבכל מקרה שבו נרצח אזרח בפיגוע פעולת איבה מפרסמת הממשלה מודעת אבל בעיתונות, ואילו על חייל לא.

אם יחייבו שרים להגיע להלוויות חיילים, יידרשו הרמטכ"ל או סגנו ללוותם, לרבות בזמן מלחמה או מבצע צבאי, ותהיה זו משימה לא הגיונית. רק בטקסי הזיכרון בבתי העלמין הצבאיים, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, דואגת מזכירות הממשלה לוודא כי בכל בית עלמין צבאי תהיה נוכחות של שר או של חבר כנסת מטעם המדינה.

אני מציע לראש הממשלה, לשר הביטחון ולמזכירות הממשלה שלא לכונן נהלים שלא ניתן יהיה לעמוד בהם בעתיד, ושנועדו לרצות מישהו כעת.

שתפו את ארגון יד לבנים ואת אגף המשפחות השכולות במשרד הביטחון בעבודת המטה הזו, ואל תלכו שבי אחר כותרת בעיתון או אחר התנצלות של שר, שמודה שטעה גם כשהוא יודע שלא טעה.

אני חושש שכל שר או שרה שיגיעו להלוויה של חיילי צה"ל, יבקשו לשאת דברים, ובית הקברות הצבאי עלול "להזדהם" באמירות פוליטיות מול קהל, תקשורת ולובשי מדים.

חללי צה"ל ובני משפחותיהם זוכים כאן לכבוד וליקר. הם מלווים על ידי קצינת הנפגעים ועל ידי משרד הביטחון. מן הראוי שפוליטיקאים יניחו להם ויתפנו לבצע את מלאכתם העיקרית: למנוע מלחמה, למנוע טרור, להשליט ביטחון ולדאוג שלא תהיינה הלוויות של חיילים. כך ייטב.

3. פעם נוספת מתקשה צה"ל לפעול בתוך שדה המוקשים של הזירה הפחות חביבה עליו: הזירה הציבורית. בהיסטוריה המתפתחת של יחסי הצבא והחברה תיזכר פרשת אלאור אזריה כאבן דרך משמעותית.

לא אהבתי, בלשון המעטה, את שיחת התיווך שערך אזרח כלשהו (אופיר סופר, מנכ"ל האיחוד הלאומי) בין מח"ט כפיר אל"מ גיא חזות, לבין אביו של אזריה, ואינני יודע אם היא נערכה בסמכות וברשות. מאוד לא אהבתי את "המלצת" המח"ט לאב המיוסר והשבור, "להחליף את צוות ההגנה". גם אם אני סבור שהמח"ט צודק, אין זה מתפקידו לומר זאת.

משפחת אזריה נמצאת כעת בצומת לא פשוט. עליה להחליט בין המשך משפט ראווה ציבורי–פוליטי לבין גמר האירוע בצורה הכי פחות גרועה שניתן יהיה להשיג מבחינתם וחזרה לאלמוניות. אני מציע להם לחבור לסנגוריה הצבאית, שעליה ויתרו בקלות ביום האירוע בגלל עצה גרועה שקיבלו. ערכתי השבוע בדיקה משלי עם מי שצריך, ואני יכול לומר בביטחון שהסנגוריה הצבאית תטפל בהם במלוא המרץ ובמלוא הנחרצות, ותעשה הכל כדי להשיג במהרה עסקת טיעון או המתקת העונש.

שלא בטובתי, לפני מספר שנים נאלצתי להתגונן בזירה משפטית וקיבלתי את עצתו של הפצ"ר דאז לקבל סיוע מהסנגוריה הצבאית. לא התאכזבתי לרגע.

הסנגור העמיד לרשותי, כמו שמעמיד לרשות אחרים, עורכי דין בסדיר ובמילואים מן השורה הראשונה. אין הבדל בין טוראי לאלוף. תחשבו על זה בשבת.

4. בכורי אורי וחברתו מהקיבוץ נטליה החליטו להינשא, וזה שימח אותנו מאוד. כעת הם החליטו לעבור ולהתגורר ביחד בדירה אחרת בקיבוץ, כדי להיכנס ל"נוהל משפחה". כדי שלא לייסר אותי, אורי עוזב את חדרו בבית לאט ובהדרגה, ואני מתבונן ונקרע. הנוף בבית הולך להשתנות. גם תמר אחותו בדרך עם אמיר, וכדי שלא "להרוג" אותי, היא תעשה זאת בעוד חודש־חודשיים. אני מתבונן בהם בשמחה ובגאווה, אבל בעין נרגשת ודומעת. הבית משתנה, וגם טוויט החתולה מתקשה להפנים. שבת שלום.

avi@bnayahu.com