ביום הזיכרון הבינלאומי להנצחת קורבנות השואה – רק 72 שנים לשחרור אושוויץ - שוב עולה השאלה מה יהיה עתידו של זיכרון השואה, כאשר הורינו בני דור הניצולים כבר לא יהיו עמנו. האם נוכל אנו, בניהם, להמשיך ולהנציח את סיפוריהם? האם יהיה בכוחנו לפעול במסירות להנחלת הסיפור לדורות הבאים? בישראל חיים כיום כ־200 אלף ניצולי שואה. המחויבות שלנו לספר את סיפורם האישי גוברת, אבל עמה גובר החשש שמא לא נצליח לעמוד במשימה, בעיקר בשל סיבות של הישרדות כלכלית.



רבים מאיתנו שהתייתמו לאחרונה, וחלקנו שעדיין סועדים את הורינו הקשישים, חשים היטב בשינוי. כבר אין את מי לשאול; אין עם מי לאמת את הדברים. אבל מה ששמענו ממקור ראשון ומה שהוקלט ותועד בעזרתנו בספרים ובסרטים בתקופה שבה רוב הניצולים עוד היו איתנו - נשאר עמנו לנצח.



לכן, קיבלנו על עצמנו תפקיד חשוב ורציני: להנציח את זיכרון השואה האישי והמשפחתי למען לא יימחה בדורות הבאים. כי הרי אנו בני הניצולים, "העדים של העדים", גדלנו בבתיהם, שמענו אותם נאנקים תחת עול הזיכרונות, חשנו את כאבם ושמענו את סיפוריהם מ"שם", וגם למדנו להעריך את השתקמותם הנפלאה ותרומתם למדינה בתחומים שונים.



במסגרת עמותת דורות ההמשך - ארגון הגג של צאצאי הניצולים - אנו לומדים לספר את סיפורם ומופיעים איתם בפני תלמידים, בני נוער וצעירים, מתעדכנים במחקרים החדשים ביותר בנושא השואה, מקיימים אירועי הנצחה, מסעות מורשת וגם מעלים לאתר ההנצחה שלנו "דורות - ממוריאליין" עדויות, תמונות ומסמכים משפחתיים. לאחרונה אף פיתחנו אפליקציה מיוחדת לסמארטפון שמכונה "דורות ההמשך", המאפשרת לכל אחד לתעד בסמארטפון עדויות ומסמכים של משפחות ניצולי השואה, והם עולים ישירות לאתר ההנצחה.



אבל פעילות ההנצחה מחייבת משאבים, ולאחרונה אנו נתקלים בציניות רבה בתחום זה. עמותת דורות ההמשך, לצד ארגונים אחרים, משחרת על פתחיהם של משרדי הממשלה וארגונים פילנתרופיים למיניהם ומחפשת תמיכות כדי לפעול ולעשות למען המשך הנצחת הזיכרון. החברה להשבת רכוש ועידת התביעות מתמקדות בימים אלה בעיקר בסיוע לניצולי שואה, והתמיכות מגיעות כיום רק מהמשרד לשוויון חברתי. אנו אומנם מודים עליהן, אך הן אינן מספיקות.



אי העמדת תקציבים להנצחה היום תהיה בכייה לדורות בעתיד. בתוך דור או שניים יצטרכו ארגוני ההנצחה להיסגר מחוסר מקורות מימון, וסיפור השואה ייהפך לעוד פרק בהיסטוריה של העם היהודי.



לכן, זה הזמן לדבר גם על עונייה של ההנצחה. על רשויות המדינה להבין כי דווקא בתקופת מעבר זו, שבה הניצולים נפרדים מאיתנו ותפקיד ההנצחה עובר בירושה אלינו, הבנים והנכדים, יש לתקצב ברוחב לב, בנדיבות וביד פתוחה את ההנצחה מתוך מודעות ורצון כן לשמר את זיכרון השואה למען הדורות הבאים. 



הכותבת היא יו"ר עמותת "דורות ההמשך"