האדם הנורמטיבי, שבאמת מכבד את זכר השואה משום שכך ראוי לעשות, מוצא את עצמו אילם מרוב מבוכה. מסתבר שאצל שרת התרבות מירי רגב ״מעולם לא סיקרו את יום השואה הבינלאומי כמו שסיקרו הפעם, והכל בזכות הליכודיאידה״. זה ה״מעולם לא קראתי צ׳כוב״ החדש. תכל'ס, למה להתנצל על ערך שלא כיבדת? עדיף לבטל אותו במחי יד עם ״יאללה יאללה, יש עוד אלף כמוך״, אחרת זה עוד עלול להוריד גרם מכבודך, שזה כידוע הדבר הגרוע ביותר בעולם.

אבל המבוכה אינה נגמרת פה, היא רק מתחילה. הליכודניקים אולי התמכרו לתדמית ה״רדופים״, אבל אי אפשר לגמרי לבטל את טענתם שמחפשים אותם. חלק מהצדקנים ברשת רק חיכו להזדמנות לזרוק הערות מקאבריות מעוררות בחילה משלהם, על כך שבכל מקרה השואה היא המצאה. כמובן שרצוי שתהיה קצת עקביות. שכן, מי שמשווה בקלילות בין גרמניה הנאצית לישראל כל שני וחמישי, שלא יבוא בטענות על חוסר כבוד מצד רגב או כל אחד אחר. אם נסכם שזילות השואה היא פסולה - זה באמת משנה איזה סוג זילות גרוע יותר?

ההתנצחות הדוחה בין מחנות הצל ובצלם היא בדיוק מה שמביא לאובדן ערכים. כל צד מרשה לעצמו להתבטא יותר בבוטות ובביטול, לכאורה כתגובה על מה שהאחר עשה. אבל שמירה על ערכים היא אפס או אחד - או שאתה שומר עליהם או שלא. אם רמסת אותם כתגובה למישהו אחר שעשה זאת, למעשה עברת לצד שלו.

אובדן ערכים זה המקום שבו רק כדי להתנצח עם המחנה הנגדי, אתה מקריב את הכל על מזבח הפוסט בפייסבוק, כולל את השואה. ממלכתיות היא לדעת לכבד, גם כשאתה טועה. במקום להיתמם עם ״מה אתם רוצים? עמדנו דקת דומייה״, עדיף לשנות את מועד הליכודיאדה, או לפחות להתנצל על הטעות מעומק הלב.

האמת היא שמי שהתנסה פעם או פעמיים בהבעת התנצלות, גם מבין שזה לא באמת מוריד מהכבוד, להפך. מי שנותן כבוד, מקבל כבוד. הרי ההישג של ציון יום השואה הבינלאומי הוא של ממשלת הליכוד, אז אם הליכוד לא מכבד אותו, איך ידרוש ממדינות אחרות בעולם לעשות זאת?