"מאיר, תירגע", אמר לו אבי רצון אחרי הגול הבלתי נתפס ההוא של רובן עטר בפארק דה-פראנס. עכשיו, סוף סוף, מאיר נרגע. המאבק ההירואי שלו בניוון השרירים הסתיים במפלה ידועה מראש. הוא לא נכנע בלי קרב, הוא שידר כמעט עד הרגע האחרון. כשידו כבר לא הייתה יכולה לאחוז במיקרופון, התקינו עבורו מיקרופון נייח. כשריאותיו לא הצליחו למצוא מספיק חמצן כדי לשאול עוד שאלה, חיפשו לו מסיכת חמצן. אם זה היה תלוי בו, איינשטיין היה משדר גם מהעולם הבא. היה יכול להיות מעניין. כמה חבל שזה כבר לא תלוי בו.



לא הכרתי את מאיר איינשטיין מקרוב. עד שהתגלגלתי ל"רדיו ללא הפסקה" הוא היה עבורי הפסקול הרשמי של הרגעים הגדולים באשר הם. חוץ מהניצחון ההוא על צרפת, איינשטיין היה שם, כמעט בכל המשחקים הגדולים באמת. מבחינתי השיא היה, כמובן, במאי 2010 באצטדיון "טדי". ישבתי איתו בשידור שלפני המשחק כשאייל לחמן התנבא והודיע ש"הפועל תל-אביב הולכת לזכות כאן היום באליפות", וצחקתי. לחמן צדק. היום, צפיתי שוב ברגעים הגדולים מהשידור ההוא. הבנתי, שוב, מדוע היה איינשטיין מי שהיה. הוא היה חד, הוא היה מדויק, הוא מצא את המילים הנכונות והוא לא איבד את הקשר עם המציאות. גם אחרי שהמשחק נגמר, כשאלפי אדומים ביציע ו-11 שחקנים על הדשא ממתינים בלב רוטט לשריקת הסיום בבלומפילד, שמר איינשטיין על חדות. כשפרצה השמועה שהייתה שריקת סיום בבלומפילד, וכמה שחקנים החלו לרוץ בטירוף לעבר היציע כדי לחגוג את הדאבל, התמקד איינשטיין במהרן לאלה, שחקן הפועל, שעמד על הדשא עם סלולר פתוח לבלומפילד. לאלה לא זז. איינשטיין, דרך לאלה, הבין שהמשחק בבלומפילד עוד לא נגמר. שדרים רבים היו נסחפים באותן דקות אחר השמחה על הדשא, טרם זמנה. איינשטיין הרגיע. "עוד לא נגמר", התריע בצדק. כעבור דקה, נגמר. עכשיו גם איינשטיין איננו.



מאיר איינשטיין. צילום: יוסי אלוני



ההיכרות האישית בינינו החלה, כאמור, ברדיו. שם הבנתי שחוץ משדר ספורט מצויין ואוהד ספורט אדוק, הוא גם בן אדם. תראו לי אתם מי מסוגל לנהוג בחבורה הכוללת את רון קופמן, מוישל'ה פרימו, יוני הללי, אריה מליניאק, צביקה שרף ועוד כמה טאלנטים שרק אמירת שמם זה אחרי זה יכולה לייצר קטטת המונים? קופמן קרא לו "הדיקטטור" בחצי צחוק, אבל בלב פנימה הם אהבו אותו מאוד ונתנו לו לנהל אותם בחדווה. והוא ניהל אותם ביד רמה, זרוע נטויה וגרון חנוק. דעיכתו, תוך כדי המשך שידורים, הייתה אחד האירועים הכואבים והמוזרים שאפשר להעלות על הדעת. קנאי עד הרגע האחרון לפרטיותו, לא הניח איינשטיין לאף אחד להיכנס לו לנשמה או לריאות. הוא המשיך לשדר מהבית כשהוא הולך ודועך, נאבק על כל שאלה, על כל מילה, על כל הברה או צליל. החברים ישבו באולפן ושלא כהרגלם המתינו למוצא פיו בסבלנות, יודעים שיכול להיות שזו תהיה השאלה האחרונה שישאל בחייו. מאיר איינשטיין חי ספורט, נשם ספורט ומת ברוח ספורטיבית. אם הידיעה שהוא עזב אותנו כשהוא בשיאו מנחמת מישהו, אז שיתנחם. מאיר, אתה כבר יכול להירגע. נוח בשלום.