ישנם מצבים שבהם גם קיבת הפלדה האטומה ביותר תתהפך ותחשב להקיא מתוכה את הסחי והגועל. ישנם רגעים שבהם מפלס הביוב הגואה מאיים לשטוף ולסחוף איתו את הכל. ישנם ימים שבהם גם עיתונאי ותיק ומנוסה בישראל של שנת 2017, שהאמין שכבר סיקר וראה את הכל בחייו, אינו יכול עוד. כל יום נוסף נושא בחובו שיאים שטרם נשברו, קווים אדומים שעוד לא נחצו, שקרים שעוד לא שוקרו. מעשים ודברים שנראו דמיוניים לחלוטין לפני שנתיים או חודשיים, מתרחשים על בסיס כמעט יומי. אין דין, אין דיין, כולם מצטופפים סביב מדורת ההבלים ומיידים לתוכה את תרומתם. וכל המרבה, הרי זה משובח. 
 

הסרט התיעודי "בן־גוריון. אפילוג" תפס אותי ביום כזה בדיוק. יום רביעי השבוע. זו הייתה חוויה שמזכירה צלילה. כאילו מישהו לחץ על כפתור ההדממה (mute) והשקיט את העולם. הכל קורה בהילוך אטי וכמעט בלי ווליום, אל מול המציאות הצורחת של היום. מסע במנהרת הזמן 50 שנה אחורה אל ימים אחרים, צבעים אחרים, ערכים אחרים ומנהיגים אחרים לגמרי. ימי התמימות והזוהר, ימים של אור ותקווה, אבל גם של דאגה מהצללים שהחלו להתקדר בשמיים.

מדובר בראיון גנוז של האב המייסד של מדינת היהודים, דוד בן־גוריון, שצולם בשנת 1968. בן־גוריון היה כבר בן 82, ארבעה חודשים לאחר ששכל את אשתו פולה, חמש שנים לאחר שהתפטר במפתיע מתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון ופרש לביתו במדבר, לכתוב את זיכרונותיו. אריה בחורף חייו. שנה אחת קודם לכן נחלה ישראל את הכביר בניצחונותיה הצבאיים והפכה את המדינה הקטנה והנצורה שהקים בן־גוריון ב־1948, לאימפריה אזורית בוטחת.

"הזקן", כפי שכונה בזמנו, נותר מחוץ למעגל הזחיחות שתקף את כולם. הוא מפוכח, חד כתער, בעל הבחנה היסטורית מרשימה. היו לו גם תקופות זועמות ומרירות, אבל לא בראיון הזה, שצולם על ידי צוות צילום בריטי על סט שהוקם במיוחד ליד הצריף בשדה בוקר.

הראיון מגלה דמות של אדם מפויס, כמעט רך, אנושי, חד הבחנה ובעיקר צנוע. הוא לא מתחשבן עם יריביו, לא מנסה לשכתב את מעלליו, מתרחק מתהילת ששת הימים ולא מנסה לגזול אותה מאיש. כששואלים אותו על חלקו בהקמת המדינה, הוא מבטל גם את זה. הוא בסך הכל עשה את מה שנדרש ממנו ומה שנראה לו נכון באותו רגע.

סיפורו של הראיון הגנוז מדהים: יעל פרלוב, בתו של הבמאי דוד פרלוב, ניסתה (יחד עם הבמאי יריב מוזר) לשחזר את סרטו של אביה "42:6" שעסק בחיי בן־גוריון ועלה לאקרנים ב־1970. היא גילתה בארכיון שפילברג בירושלים סרטי צילום ובהם שש שעות הקלטה של ראיון עם בן־גוריון, ששימש הכנה לצילומי אותו סרט. הבעיה היא שהראיון היה נטול פסקול. אילם לגמרי. החיפוש אחרי פס הקול האבוד יכול לפרנס סרט עלילתי נפרד. האבידה נמצאה לבסוף, בקופסאות הקלטה נפרדות, בארכיון בן־גוריון. התמונות התאחדו עם הצלילים מחדש 50 שנה אחרי שהופרדו. הראיון הגולמי הפך לסרט, שבו שזורים גם קטעי ארכיון מרתקים אחרים מאירועים שונים בחייו של בן־גוריון לאחר פרישתו, וגם לפניה.

בן גוריון על הסט. צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג והוט 8בן גוריון על הסט. צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג והוט 8




הראיון עצמו צולם באפריל 1968. עשרה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים. ישראל עדיין תמימה. האופוריה הראשונית התפוגגה, השחץ והשתן עוד לא עלו לראש. בהמשך הם יעלו, ועוד איך, ויתבססו שם. ישראל של כובעי טמבל לילדים, שפמים לאבותיהם, הרבה מכנסי חאקי, חולצות לבנות, הבה נגילה והורה. ישראל עובדת, אופטימית, צנועה. הרבה לפני עידן הסלולר מתמקדת אחת הסצינות המקסימות ביותר בטקס חנוכת ה"רדיו טלפון" בשדה בוקר. נואם הכבוד היה כמובן התושב בן־גוריון. מזג האוויר לא שיתף פעולה, גשם סוחף ירד על הנוכחים החגיגיים ובן־גוריון תרם את שלו וקיטר: המכשיר המוזר הזה עלול להפריע לו לקרוא ספרים. תולעת ספרים הוא היה, והצטיין גם במעשים. "אני בז למילים שלא קשורות למעשים", אמר למראיינו, ד"ר קלינטון ביילי, צעיר אמריקאי יהודי שעלה ארצה ויצא בעקבות בן־גוריון לנגב. המעשים קובעים, אמר הזקן, לא הדיבורים.

****

דוד בן־גוריון (גרין) עלה ארצה בשנת 1906, בגיל פחות מ־20. אף אחד לא חיכה לו כאן עם זר פרחים. עבד בפרך, בקושי חי, חטף מלריה, בקושי החלים. למרות זאת, שלח לאביו שנותר בפולין מכתבים שמהם ניתן היה להבין שהוא מאושר. עד שכמה חברים שהתייאשו וחזרו לפלונסק, סיפרו לאבא את האמת. הוא הפציר בבנו לשוב, אבל בן־גוריון התעלם. "בואי לישראל נחשב מבחינתי ליום בו נולדתי מחדש", הסביר למראיין. היה לו ברור שעם כל הקושי הוא כאן, כדי להישאר.

הפריע לו שהערבים עובדים בהמוניהם ואילו את הפועלים היהודים כמעט אף אחד לא שוכר לעבודה. הוא הבין שהמפתח לגאולה יגיע מהעבודה. "כשהרצל הגיע לביקור, כולם אמרו שהמשיח הגיע", סיפר, "ואני האמנתי". אבל המציאות המשיכה להתאכזר לחלוצים. "כמעט כל מי שבא, חזר מיד", סיפר הזקן. לא היה קל בפלשתינה.

הוא נשאר, והפך למנהיג הבלתי מעורער של התנועה הציונית בארץ ישראל. המעמד לא עלה לו לראש ולא לווה בגינונים כלשהם. בשנים הארוכות של פעילותו הציבורית, שהצריכו ממנו חודשים ארוכים של נדודים בעולם, עמלה פולה אשתו בבית על גידול הילדים. "בלי שהיה פיאסטר אחד בבית", קוננה באוזני המראיין. המחסור היה אמיתי, צורב, חלק בלתי נפרד מהחיים. בן־גוריון מספר שפולה הייתה מאכילה את הילדים. כשביקשו ממנה לאכול איתם, הייתה אומרת שהיא כבר תחכה לאבא, ותאכל איתו. כשהיה בן־גוריון מגיע, הייתה מגישה לו את ארוחת הערב. כשהציע לו לאכול איתה, אמרה שכבר אכלה עם הילדים. כולם חסכו אז פרוטה לפרוטה, אבל גם פרוסה לפרוסה. פשוט לא היה. חיו ממה שיש, ולא התלוננו. אחרי קום המדינה, כשקראו לה אשת ראש הממשלה, פולה התקוממה. "אני לא רעיית ראש הממשלה", אמרה, "אני אשתו של בן־גוריון. אני ידעתי שהוא מנהיג עוד קודם". מבחינתה, "בן־גוריון" היה מותג חשוב יותר מאשר "ראש הממשלה". לא בטוח שהיא טעתה.

הוא בקושי הכיר את הקשיים החומריים. היא ניהלה את הבית ביד רמה, והוא בנה את המדינה שבדרך. "מדינאי שלא שוקל את הדברים שצריך לעשות, בין אם פופולריים או לא, הוא אדם מסוכן", הוא מסביר. כשנשאל על התעקשותו לקבל מגרמניה את כספי השילומים (פיצויים) על הרג היהודים בשואה, הוא חד ונחוש: "אדנאור (הקנצלר הגרמני) היה נאצי? הוא לא היה נאצי. צריך לחשוב בהיגיון". הוא מפוכח. "ידעתי שאין טעם לנסות לשכנע את אלה שהיו באושוויץ או בטרבלינקה. אותם לא אצליח לשכנע. אבל ההיסטוריה אינה מוסרית".

בן־גוריון היה זקוק לכסף הגרמני. ישראל נזקקה לכסף הזה כאוויר לנשימה. ולא רק אליו. גרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה, רדופת רגשות אשמה וחרטה, הרעיפה על המדינה היהודית הצעירה מכל טוב: מדענים, סיוע צבאי, כסף. בן־גוריון החליט לקבור את הכבוד וללכת על הכסף. עניינה אותו התקומה, לא השואה. הוא נתקל במנחם בגין, איש ההדר והכבוד (ללא מליצה), ובהפגנות ענק אלימות, אבל לא נרתע. השילומים הגיעו וסייעו לבניית המדינה. היסטורית, בן־גוריון ניצח.

"אין לי טענות לצ'רצ'יל", הוא אומר, "היה לו רק יעד אחד, שום דבר אחר לא עניין אותו. הוא רצה לנצח את היטלר. נכון שהם היו יכולים לפחות להפציץ את אושוויץ או טרבלינקה", הוא מודה, אבל יש בו מספיק יושר אינטלקטואלי להבין את צ'רצ'יל של המלחמה, שהתעלם מכל רעשי הרקע והתמקד רק בהיטלר. יהדות אירופה, למרבה הצער, הייתה אחד מרעשי הרקע הללו.

כשהוא נשאל מה פירוש ההגדרה "עם סגולה", בן־גוריון מדבר על משה: "המנהיג היהודי הגדול בהיסטוריה, משה, אמר שלהיות עם סגולה פירושו להיות הוגן, נאמן לאמת, לעזור לכל מי שזקוק לעזרה, לאהוב את האחר כמו שאתה אוהב את עצמך. זה עם סגולה. במלחמת העצמאות אני חשבתי שהכי חשוב זה הביטחון. כשהמלחמה נגמרה, בתחילת ינואר 49', קראתי למרטין בובר, ברגמן ואחרים, ואמרתי להם: עד עכשיו נאלצנו להילחם. זה בנידון לרצון שלנו ולאמונה שלנו. הגורל כפה את זה עלינו. אבל אם לא נמשיך ונעצים את העליונות הרוחנית שלנו, אני תוהה אם נשיג מה שאנחנו רוצים להשיג. ולשם כך, אנחנו זקוקים לכם".

בשלב מסוים שאל המראיין את בן־גוריון אם הוא לא שבור ממותה של פולה. הזקן לא הבין מה הוא רוצה ממנו. "שבור? למה שאהיה שבור", שאל, "הרי אני לא יכול לשנות את המצב. אני עכשיו חצי בן אדם, אבל אני צריך להמשיך לעשות מה שאני יכול. אני בכלל הייתי בטוח כל הזמן שאמות לפניה". הוא היה פרקטי. לא עסק בגינונים, נימוסים או חישובים מיותרים. תמיד מביט קדימה חושב על מה שצריך לעשות, ועושה. לא מוציא אנרגיה מיותרת על שטויות. לא מתפזר לצדדים. "פולה הייתה בכלל אנרכיסטית אמריקאית", סיפר, "היא בקושי ידעה שהיא יהודייה. אחרי שהכרנו והחלטנו להתחתן, אמרתי לה שהיא תצטרך לבוא איתי לארץ ישראל. היא לא שאלה שאלות, ובאה. ואחר כך אמרתי לה שאני יורד למדבר. היא באה איתי גם למדבר, בלי שאלות".

****

הסרט עמוס ברגעים מופלאים. החיבור של בן־גוריון עם ד"ר פלדנקרייז, ממציא השיטה המפורסמת, שגם לימד אותו לעמוד על הראש. תחרות העמידה הממושכת על הראש שערך מול הכנר יהודי מנוחין, בטבריה (לא נמסר מי ניצח). הופעה של ריי צ'ארלס, כשבן־גוריון יושב לידו ליד הפסנתר ומוחא כפיים. ומעל כל אלה, הכנות המצמיתה של הישיש לבן השיער, שלא מתחמק מכלום ולא מבקש לעצמו דבר. הוא נשאל על מה הוא מתחרט. בלי היסוס, הוא משיב: "אחרי מלחמת קדש, נשאתי נאום בכנסת שאני מתחרט עליו. כבשנו את כל סיני בשבעה ימים, זה היה בלתי אפשרי, אני הייתי קצת שיכור מהניצחון ואמרתי קצת יותר מדי, והלכתי קצת רחוק מדי...".

מתוך הסרט. צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג והוט 8מתוך הסרט. צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג והוט 8




בעיצומה של מלחמת ששת הימים הוא נשאל אם ישראל תכבוש את ירושלים. "לא, אנחנו מרוצים מגבולותינו", אמר בן־גוריון, "אלא אם הם יתקפו אותנו, אז נצטרך להראות להם". הוא נשאל אם הוא רוצה להרחיב את שטחי ישראל: "לא, אנחנו רוצים שלום על בסיס הסטטוס קוו".

אם היית יכול לבחור בין שלום לבין כל השטחים שנכבשו בששת הימים, במה היית בוחר? "אעדיף שלום", ענה. "יש לנו בגבולותינו הישנים מספיק שטח ליישב את כל היהודים שיבואו לכאן ב־40 השנים הבאות. בשביל שלום הייתי מוותר על השטחים, למעט ירושלים ורמת הגולן". הוא נשאל אם היה מקיים בחירות סביב השאלה אם לסגת מהשטחים או לא. "למה בחירות?", ענה בשאלה, "אם הייתי ראש הממשלה הייתי אומר שזו דעתי, ואם הציבור לא מקבל אותה, הייתי מסיק מסקנות ומתפטר".

בסרט מובא נאומו בטקס חגיגי לרגל עשר שנים להכרזת העצמאות, שהתקיים בשנת 1958. "המאורע שהתרחש כאן לפני עשור", הרעים בן־גוריון בקולו, "חרות על דפי ההיסטוריה היהודית והעולמית. אני, עבדכם, הייתי אחד המעטים שלא השתתף בשמחה הזו. לבי היה מלא חרדה גדולה וכבדה". המראיין שאל אותו על הרגעים האלה, שלפני ואחרי הכרזתו הנועזת על הקמת המדינה, שבוצעה למרות התנגדות גורפת של שותפים רבים וחשש מהשמדה מיידית על ידי מדינות ערב.

"ידעתי שאנחנו יכולים לנצח", סיפר, "אבל לא הייתי משוכנע. זה לא היה תלוי רק בי. זה היה תלוי ביכולתנו להשיג נשק. על האנשים, סמכתי. ידעתי כל הזמן שבאנשים שלנו יש אהבת שלום אבל גם יכולת להילחם ולנצח". הוא גם פירט: "הארגון הראשון ממנו למדתי על זה היה 'השומר'. זה היה ארגון שהתמקד בהגנה עצמית ויחסים טובים ככל האפשר עם הערבים. זה העיקרון היסודי. 'השומר' הצליח, אנחנו קצת פחות מצליחים במשימה הזו. הכרתי את אנשי השומר, אני כאן כבר 62 שנה, חקרתי את זה באופן אישי. הם לא באו להילחם או לכבוש, היה להם חזון, רוח חלוצית ומסירות. כשהייתה סכנה, הם הגנו על עצמם".

איזה שר ביטחון היית, שאל קלינטון ביילי את בן־גוריון. "לא רע, אני חושב", ענה הזקן אחרי הרהור קצר. מהי תרומתך להקמת המדינה? "אם הייתי לבד, לא הייתי מסוגל לעשות כלום", ענה, "עניין כזה לא תלוי במאמץ של אדם אחד. יש דברים שנעשים על ידי אדם אחד. תורת היחסות, למשל. ההיסטוריה, כאן אני לא מאמין שאדם אחד יכול לעשות שינוי. רק עם, או חלק מעם. הרי אם לא היו לנו החלוצים של הדור הראשון, לא היינו מצליחים לעשות את זה".

המראיין ניסה להתעקש: אבל גם לך היה תפקיד, אמר. "ברור, הרי מינו אותי לראש ממשלה, הייתי צריך לעשות משהו". אתה הובלת והנחית את העם, המשיך המראיין. "לא. אני הנחיתי רק את עצמי. מעולם לא הנחיתי את ישראל", ענה. אתה חושש לגורל המדינה? "תמיד. לא רק עכשיו. המדינה היהודית עוד לא באמת קיימת. זו בקושי ההתחלה".

****

ישיבת כנסת חגיגית לרגל יום הולדתו ה־85 של בן־גוריון. שנתיים לפני מותו. הכנסת כבר במשכנה החדש. סביב שולחן הממשלה יושבים בעלי בריתו לשעבר, וגם אויביו המרים מהמפלגה. אלה שדקרו אותו וחתרו תחתיו עד שהתרגז והלך. "כבוד נשיא המדינה, ראש הממשלה וחברי הכנסת", ממלמל הזקן, "מכיוון שאני עסוק בעיקר, בייחוד מאז שיצאתי מהממשלה, בעתיד, לא אתווכח על דברים שיש לי מה להתווכח. בעיקר אדבר קצת על העתיד".

ואז קולו משתנה, מצטלל, מתעצם, ואנחנו שומעים פתאום את בן־גוריון ההוא, של ימי הזוהר, של הכרזת המדינה. "מחוז חפצנו ההיסטורי הוא", מרעים הזקן מעל דוכן הנואמים, "הוא חברה חדשה הבנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות. חברה שאין בה ניצול, אפליה, שעבוד, שלטון איש באיש. אין אנו יכולים להתפאר שהעם בישראל הוא כבר עכשיו עם סגולה. מעמדנו הבינלאומי ייקבע לא מעושרנו החומרי כביכול או מגבורתנו הצבאית, אלא על ידי המאור המוסרי של מפעלנו. אם כי לא מעטים הצללים, מהם גם כמה צללים כבדים, בחיינו עכשיו. יש לנו יסוד מספיק להאמין כי יש ביכולתנו להיות עם סגולה".

האם הדמוקרטיה הישראלית תשרוד, שואל אותו המראיין בקטע אחר של הסרט. הרי רוב המדינות שקמו אחרי מלחמת העולם השנייה, נכשלו בכינון דמוקרטיה. בן־גוריון מהרהר. "אני מאוד מקווה", ענה, "לפעמים דמוקרטיה עושה טעויות, אבל עדיף לטעות מאשר לאמץ את תפיסת הימין".

****

השבוע לקחה איילת שקד את סיעת הבית היהודי לצפות במרוכז בסרט. הרמת כוסית ראויה לפסח. "תמיד טוב לשמוע ציונות מבן־גוריון", צייצה. מרוב התלהבות, הודיעה שקד שתיקח את כל עובדי משרד המשפטים לצפות בסרט. מעשה ראוי.

מזל שהסרט יצא עכשיו, חשבתי לעצמי, ולא בעוד שנתיים־שלוש. בקצב הזה, בממשלה הבאה כבר יהיה אסור לקרנות להשקיע בסרטים מהסוג הזה, ולך תדע אם מירי רגב תאשר לציבור לצפות בו. השבוע, בראיון ל"ישראל היום", היא התגוללה בגסות ובורות אופייניים על הסופר מאיר שלו, "שלא כלל דמויות מזרחיות בספריו". הוכחה שהיא מעולם לא קראה את ספריו. עוד טענה, כי "מגדל העמק שמרה על נהלל". יכול להיות, אבל רק משנת 1953 והלאה, כי נהלל נוסדה 32 שנים קודם.

ובקיצור, כל עוד מותר אני ממליץ בחום. "בן־גוריון. אפילוג" הוא לא סרט מטלטל, הוא לא מלמד אותנו דברים שלא ידענו, הוא בסך הכל מראה לנו איך היינו, מי עמד בראשנו, ומה רצינו להיות.

bencaspit5@gmail.com