בערב החג הקרוב ינסה רפאל מוריס בן ה–21 לחדש מנהג קדום ולשחוט גדי בהר הבית. מניח שבשלב הזה חלק מהקוראים מגרדים את עורפם באי־נחת, נאנחים וממלמלים: “משוגע וחסר אחריות". מוריס מכיר היטב את כל הסופרלטיבים הללו. מבחינתו ההגדרה הנכונה היא “פורץ דרך". פגשתי אותו ביום שני האחרון בבית קפה בקניון בפתח תקווה. פאות ארוכות, כיפה גדולה וחולצת תכלת קצרה. חזות והלך רוח שונים מאוד מזה של הציבור מסביב, ששקוע באטרף קניות. קומות על קומות של שופינג. כמעט אי אפשר לזוז.

מוריס גדל ברמת בית שמש. שני הוריו הגיעו לישראל מאנגליה. את אביו הגדיר כאידיאולוג. יש ויכוחים בבית על דרכו, לדבריו, אבל החינוך שקיבל מניע אותו לדבוק במטרה. להתעלם מקשיים. להתגבר עליהם. חלק מהשנים האחרונות עשה בחברת מי שמכונים נוער הגבעות במאחז הבלתי חוקי ברמת מגרון. את החיים שם תיאר כקשים. אין מים, אין חשמל. אוכלים לחם, חומוס ופסטה. במקרה הטוב מוצאים מחסה במבנה ארעי. לוקח לרשויות כשלושה עד ארבעה חודשים לפרק את מה שנבנה באופן לא חוקי. בימים מתוחים שום דבר לא עומד יותר משלוש שעות. בזמן ששהה במקום, ישן לצד מי שהואשם לימים ברצח המחריד של משפחת דוואבשה. כשנודע לו על הרצח חשב ש"אכלנו אותה. זה הזיק לנו טקטית. זה היה לא נכון. מוסרית לא הרגשתי טוב".

לרגע חשבתי שתפסתי אותו מביע חרטה ואז הוסיף: “אבל במלחמה לא מרגישים טוב".

“זו מלחמה?", שאלתי. “וגם אם כן, נרצחו אזרחים".

הוא משיב שאם האלימות הזו מונעת פיגועים והתנכלויות כלפי יהודים, הרי שיש דמיון היסטורי לפשיטות של אריק שרון וה–101. עיקמתי את פני לנוכח הטיעון. חשבתי מעט וביקשתי שיגנה את הרצח. אחר כמה שניות כעסתי על עצמי. קלישאת הגינוי ברחה לי. מעשית, כל תרבות הגינוי מרגיזה. מטופשת. הרי לא אניע אותו להוקיע סוג כזה של אלימות באמת. לי ברור שהמעשה נורא. אצלו אין זה כך. לכן כדאי לנסות לשמוע אותו במקום לחנך. מוריס לא פראייר ומתמודד היטב עם הטיעונים שהטחתי בפניו. יש לו שליטה וידע בפוליטיקה, בהיסטוריה ובמה שקשור למעמדו מול החוק. “כמעט כל פעולה שאני עושה עוברת דרך התייעצות עם עורך דין". הסביר. ציטוטים של הרצל, ז'בוטינסקי ובן־גוריון נשלפים מפיו בשטף. מדובר באדם בעל מיומנות רטורית משובחת ומשוכללת שיוכל בקלות לשחות במימי הכנסת העמוקים.

רפאל מוריס. צילום: באדיבות המצולםרפאל מוריס. צילום: באדיבות המצולם




“אתה ציוני? שירת בצבא?".

“לא גויסתי. הגעתי לצווים ובגלל המעצרים נקראתי לקב"ן. זו הפרוצדורה. השאלות שלו היו כלליות. שנה לא קיבלתי צו גיוס, אף על פי שהתקשרתי כל חודש לברר. בסוף שלחו פטור בדואר בנימוק של אי־התאמה".

“ציוני?".

רפאל מבהיר שלפי חזונו נהפוך למדינת הלכה דמוקרטית. זו שלנו, הנוכחית, טעונת תיקון ושיפור.

“איך זה עובד?".

“הבסיס המשפטי יהיה הלכתי, אבל יש עוד הרבה אלמנטים דמוקרטיים שישולבו".




גוג ומגוג הוא מבחינתו מהלך הכרחי להמשך קיומנו

אני משווה בינו לבין חבר הכנסת גליק, שראיינתי לפני מספר חודשים. כאן מדובר בגרסה מתקדמת וקיצונית יותר. בעוד חבר הכנסת מפנטז על יצירת מוסדות משותפים בהר הבית, אצל מוריס אין מקום לנוכחות ערבית. גוג ומגוג הוא מבחינתו מהלך הכרחי להמשך קיומנו, והרי ממילא מלחמה כוללת תתרחש במוקדם או במאוחר, אם נרצה וגם אם לאו.

במהלך חייו נעצר כמה פעמים. בין השאר תוחקר ותושאל, לדבריו, בידי פעילי שב"כ שאפילו ניסו לגייסו לצורכיהם. הטיעונים סביב השחיטה המתוכננת מרובים. צבאית ואידיאולוגית. את רובם אנחנו מכירים היטב ושמענו רבות לאחרונה. בשנים האחרונות העלייה להר הפכה מנושא מוקצה לשיח שנדון בגלוי בפרלמנט הישראלי. אבל שחיטה בערב החג כבר נתפסת כפרובוקציה מרחיקת לכת. סביר להניח שאם תצא לפועל, חג שקט לא יהיה לנו. בשנה שעברה, במהלך הניסיון נעצר ועוכב. את הסדר בילה בבית הכלא לצד מוכר סמים, גוי ועבריין נוסף. “הקושי המרכזי של המשטרה כשנעצרנו היה לתפוס את הגדיים. גדי קטן כזה יכול להיות חמקמק". תארו לכם בערב החג שוטרים טרוטי עיניים שחולמים על הבית והמשפחה רודפים אחרי גדיים. מחזה מתסכל.

“רפאל, אתה פסיכי? משוגע?".

הוא לא מתרגש מהפרובוקציה ומסביר שכך מותווית הדרך.

“את החיקוי ב'ארץ נהדרת' לנוער הגבעות ראית?".

“כן, מצחיק". נדמה לי שאין מי שנעלב מחיקוי ב"ארץ נהדרת".

“זה דומה?".

“זו ביקורת מצחיקה. יצא קצת מפרופורציות, אבל לפחות היה מצחיק. החבר'ה צחקו".

אצל רפאל הר הבית זה עניין זוגי. אשתו, אביה, היא שהקימה את “חוזרים להר", התנועה ששניהם פעילים בה. תנועה אחת מני רבות שקיימות היום, אגב. לכל גוף כזה אג'נדה משלו לגבי האופן שבו צריך לנהוג ולגבי שאלת עתידם של הערבים במקום. גורלו של הגדי החמוד כבר נחרץ. לא משנה אם יעצרו אותם בדרך, הוא יהיה לשיפוד. אחרי השחיטה עושים על האש. זה הריטואל. סביר להניח שהניסיון הנדון לא יצלח. המשטרה מודעת לכך וערוכה היטב. ובכל זאת שאלתי אותו אם זה לא חסר אחריות לבצע את המהלך המדובר. “זה חסר אחריות להיכנע. גם אם לא נצליח, העיקר זה להתחיל לסמן את הדרך הזו שיום אחד תהפוך את הכל לאפשרי".