סטטיק ובן־אל. היסטריה. תופעה. הרכב שברא פה סגנון מוזיקלי חדש. ההצלחה הכי גדולה במוזיקה הישראלית של השנים האחרונות. אין בכלל ספק.

ועכשיו אמרו לי, קוראים יקרים, כמה אלבומים הוציא כבר הצמד חמד הזה? חבל שתבזבזו זמן על מחשבה, אנחנו חיים בעידן האינסטנט. התשובה היא - אף אלבום. הם דילגו מראש על הפאזה הזו. ולכמה שירים אחראית האימפריה? בטח המון, נכון? הם הרי כבר כמה שנים בשטח. אז זהו, שלא. "טודו בום" החדש הוא בסך הכל השיר השישי שלהם.

ואם השורות האחרונות מצלצלות לכם כמו לעג או התנשאות, אתם טועים בעליל. בלי קשר למוזיקה עצמה של סטטיק ובן־אל (שלטעמי היא פופ חמוד ומקורי), אני חושב שדרך ההתנהלות שלהם כמותג היא לא סתם מרשימה, אלא בית ספר אמיתי לניהול נכון בתוך הג'ונגל של המוזיקה הישראלית ב–2017. כבר שנים מדברים איתנו שוב ושוב, כמו פטיפון מקולקל, על מות האלבום ועל כך ש"זה שוק של סינגלים". אבל מה שנכון מעבר לים, לא ממש תפס כאן. היו לא מעט ניסיונות, זה נכון, אבל אף פעם לא הלכו איתם עד הסוף. רוצה לומר: להתייחס לכל סינגל כאילו הוא אלבום חדש. ברמת ההשקעה, בפרק הזמן שעובר בין סינגל וסינגל, וביצירת תחושת החגיגיות המלווה את יציאתו.

התעשייה המקומית הייתה נתונה יותר מדי זמן בקיבעון הזה, של קמפיין המוביל לאלבום שלם. נוהל בן עשרות שנים, שבו הסינגל הוא רק האמצעי, לא המטרה. זה עבד בדרך כלל באופן הבא: אם האלבום יוצא בפסח, אפריל, היו משיקים סינגל ראשון בינואר, מתפללים שיתפוס, סינגל שני כחודש וחצי אחר כך, וסינגל שלישי בסמוך ליציאת האלבום. ההשקה הגדולה, יחסי הציבור וכל הטררם נשמרו לאלבום, והסינגלים היו כאמור רק מקדמי מכירות.


קווין ספייסי ורובין רייט ב"בית הקלפים". העונה החדשה מאכזבת. צילום: הוטקווין ספייסי ורובין רייט ב"בית הקלפים". העונה החדשה מאכזבת. צילום: הוט


אבל המכירות נגמרו כבר מזמן. אנשים לא קונים כמעט אלבומים יותר, כתבתי על כך אין ספור פעמים. עדיין נשמר שם הקונספט האמנותי האהוב, שבנוי על חיבור בין שירים ועל מסע שהמאזין אמור לעבור ביניהם. אבל הקונספט הזה נכון לסוגים מאוד מסוימים של מוזיקה וקהל, בייחוד מעולם הרוק'נרול. בטח לא לפופ מסחרי לפנים.

אם סטטיק ובן־אל היו הולכים על אלבום בכורה כיעד סופי ומרכזי, הם היו צריכים להיכנס לאולפן ולהקליט בתוך זמן קצר יחסית משהו כמו עשרה שירים חדשים. יותר ממחציתם לא היו יוצאים לרדיו כסינגלים, ובעצם היו הולכים לאיבוד מבחינת מרבית המאזינים. וחמור מכך: כל שיר היה זוכה לטיפול שטחי בהרבה ממה שקורה כרגע. כמעט כל מוזיקאי יגיד לכם ברגע של כנות שבאלבום ממוצע יש משהו כמו שלושה–ארבעה שירים שהוא גאה בהם באמת, והיתר הם בעיקר מילוי.

אבל כשאני מדבר על "טיפול", הכוונה היא לאו דווקא למוזיקה. אלמנט הזמן נחוץ בעיקר למעטפת, שהיא לא פחות חשובה בפופ של 2017. הווה אומר - יצירת קליפ מושקע, כמו זה המרשים של "טודו בום", לצד עטיפת סינגל, תמונות סטילס וגו'; עבודה מקדימה ברשתות החברתיות; ובעיקר יצירת רעב מספיק, בין הסינגל הקודם לחדש. והכל כדי לאפשר להשקת השיר הטרי להפוך לאירוע תקשורתי. בדיוק מה שקרה עם "טודו בום", שתוך יממה שבר את כל שיאי ההשמעות והצפיות. לאו דווקא בגלל איכותו (אני מת עליו, אגב) אלא הודות לבילד־אפ שנעשה לו. פתאום שיר חדש של סטטיק ובן־אל הופך לאייטם בחדשות, אפילו עוד לפני שהושמע.

ויש עוד ערך חשוב לזמן שעובר בין סינגל וסינגל. הוא מאפשר להרכב לנסות להריח את הטרנד המוזיקלי הבא. אלבום מנציח רגע בזמן. זה יופיו, וזו גם חולשתו, של פופ שחייב להיות מעודכן. הקטע הברזילאי של "טודו בום", למשל, לא היה נכנס לאולפן לפני שנה. בקיצור, סוף–סוף יש כאן מישהו שעובד בצורה חכמה ואפקטיבית. הלוואי שזו רק תחילתו של הגל.

על הסכין

1. פעם פסטיבל עכו הציע באמת תיאטרון מגניב. ה"אחר" התאפיין בעיקר במדיומים מקוריים ובתפיסה תיאטרלית שונה, ולא בעמדות פוליטיות פרובוקטיביות. אפשר להתווכח על הסערה הנוכחית - לדעתי, שני הצדדים היו צריכים להגיע לפשרה, ולגמרי לא בטוח שהם היו מעוניינים בה. אבל אולי הגיע הזמן להשיב אותו לחיק ציבור גדול שמבחינתו "אחר" הוא לא רק דיבור על הכיבוש.

2. "ברודצ'רץ'" (הוט), עונה שלישית. איזה יופי. הבן הגדול שלי התמכר. הוא ציין בפליאה: איך זה שגם השוטרת וגם השוטר בתפקידים הראשיים הם לא יפים כאלה? עניתי בסיפוק: כי זו סדרה בריטית, בני. הכי רחוק מהוליווד. גם העונה הזו מתרחשת בעיירת החוף הציורית, עתירת הזוועות מאחורי הפסטורליה. והפעם, לגיוון, במקום רוצח יש לנו אנס סדרתי. עוצר נשימה.

3. ובניגוד לזה - "בית הקלפים", העונה החדשה, היא אכזבה. לא ברור אם זו סתם עייפות החומר, או חוסר יכולת להתחרות במציאות הפוליטית המטורפת של עידן טראמפ (אף על פי שהאמצעים של הנשיא בסדרה לשמור על כוחו מזכירים הרבה יותר את אלה של ראש ממשלת ישראל הנוכחי). בכל מקרה, הזוהר הועם, הקלישאות זורמות בשפע וחלק מהסצינות מופרכות ממש.