ברמה האידיאולוגית, מפלגת העבדה היא בלוף. פסאדה. אם הייתה לה אידיאולוגיה – משהו שאפשר להצביע עליו ולומר “הנה מכנה משותף, משהו שכולנו דוגלים בו” – לא הייתה מעמידה בראשה מועמד מבחוץ. ואם לדייק, אחד משני מועמדים: האחד עזב וחזר ועזב וחזר. השני זה מקרוב בא. במה האמינו אתמול? במה יאמינו מחר? אולי במפלגת העבודה, אולי במשהו אחר. המפלגה היא פלטפורמה, כלי שאפשר למלא בתוכן על פי בחירת היו”ר הזמני. תמיד זמני.
גם כפלטפורמה מפלגת העבודה היא בלוף. בישראל של היום יש שלושה מודלים של מפלגות שעשויות להצליח בבחירות, ומפלגת העבודה לא מתאימה לאף אחד מהם. לכן, ספק אם תהיה הצלחה גדולה גם בבחירות הבאות (וכמובן, במקרה של טעות, הכובע מוכן לאכילה).
מודל אחד הוא המודל השבטי. זה המודל של הליכוד, זה המודל של מרצ, של הבית היהודי, של המפלגות החרדיות. אם זהבה גלאון כן או לא תעמוד בראש מרצ, מספר המצביעים של המפלגה הוא נתון די קשיח. השבט של מרצ מצביע לנציגי השבט של מרצ. וכך גם בליכוד. לפעמים נדמה שבלי בנימין נתניהו, הליכוד לא יהיה ליכוד. אבל זה רק משום שהתרגלנו. לליכוד יש שבט. חבריו יצביעו לנתניהו או לישראל כץ או לגדעון סער. הם יצביעו לליכוד של מי שלא יהיה.
המודל השני אידיאולוגי. מרצ עונה גם על התיאור הזה. לכן היא מפלגה מוצלחת. במגבלות האידיאולוגיה וגודלו של השבט, קשה לדמיין את ישראל בלעדיה. ותתפלאו, גם יש עתיד היא מפלגה כזו. זו לא מפלגה שבטית, כי למצביעים של יש עתיד אין נאמנות שבטית. זו מפלגה אידיאולוגית. יאיר לפיד אומנם מותקף תכופות על ידי מי שטוענים שאין לו אידיאולוגיה, אבל זו מתקפה עקומה. התוקפים מתעבים את לפיד – המילה מתעבים נבחרה במכוון, כי מדובר בתיעוב על גבול הגיחוך - לא משום שאין לו אידיאולוגיה, אלא משום שהאידיאולוגיה שלו אינה האידיאולוגיה הנכונה בעיני תוקפיו.
וכמובן, המפלגה של לפיד אינה רק אידיאולוגית. היא מפלגה שמתאימה גם למודל השלישי – מפלגה של איש אחד. כולנו היא מפלגה של איש אחד, בלי אידיאולוגיה. ישראל ביתנו היא מפלגה של איש אחד, בלי אידיאולוגיה. איך יודעים? זה קל: אם אין שום דרך לדעת מראש מה יאמר אביגדור ליברמן על נושא נתון ברגע נתון, סימן שליברמן לא מנווט בעזרת מצפן אידיאולוגי. סוד כוחו ביכולתו להפתיע. וזה גם סימן מובהק לכך שאין לו חזון קבוע מראש (ואם יש, הוא מסתיר אותו אפילו מבוחריו). בלי ליברמן אין ישראל ביתנו. בלי משה כחלון אין כולנו. בלי ציפי לבני אין התנועה. וכן, בלי לפיד כנראה שאין יש עתיד – למרות האידיאולוגיה.
לשנות את המודל
נחזור לעבודה. המודל שלה הוא מודל של אינרציה. המפלגה חיה מכוחה של מסורת, מכוחו של הרגל, מכוחם של מוסדות, עסקנים, סניפים, ועדים. מפלגת העבודה מיטלטלת בין חיים של פלטפורמה – מקלט למנהיג מזדמן שמחפש הזדמנות – לחיים של מוזיאון – מאובן יקר ערך מימים רחוקים. היא לא אופוזיציה, משום שאינה יודעת לתאר מדיניות אלטרנטיבית לזו שמציע השלטון. היא לא מפלגת שלטון, משום שבהיעדר תיאור כזה, ובהיעדרו של שבט נאמן, אין דרך לכבוש את השלטון.
האתגר העיקרי של המנהיג הבא של מפלגת העבודה, אם ברצונו לנסות להחזיר לחיים את המאובן הזה, הוא לבחור מודל. לא בטוח שלאבי גבאי או לעמיר פרץ יש כריזמה שתהפוך את המפלגה למפלגה של איש אחד – כפי שהייתה בימי רבין ופרס (שהיו במובן הזה כמו איש אחד), או בימי אהוד ברק. לא בטוח שיש להם יכולת לגבש שבט יש מאין. כלומר, מה שיידרש מהם הוא סדר יום. מתווה משכנע לשיפור מצבה של ישראל, שונה מהמתווים שמציעות מפלגות אחרות. זה לא יהיה קל.