טקסס מוצפת. קשישים אמריקאים חסרי ישע שקעו במים. הכלכלה קורסת בחלקים מדרום אמריקה. ונצואלה נחרבת. בקוריאה מחממים מנוע לטילי גרעין. מצעדים נאציים בארצות הברית הופכים למציאות, והאיש החזק בתבל מאבד את זה. אבל עם כל הכבוד ליקום שהתחרפן, אותי הטריד השבוע יותר מכל הרעיון שדרקון בדיוני שמעופף בעולם דמיוני קם לתחייה ונושף אש כחולה על חומת קרח ענקית. הפאניקה האישית לא נעצרה. זיעה קרה שצפה את גבי כשהבחנתי שזומבים חורשי רע צועדים ללא הפרעה לעבר שבע הממלכות. 

והיו גם חדשות טובות. חייכתי בסיפוק של חתול מגרגר כשג'ון סנואו, דמות שהיא פרי מוחו הקודח של יוצר שהפך בשנים האחרונות למיליארדר, תינה אהבים עם בלונדינית קטנת קומה ומלאת כריזמה. אני מציין “תינה אהבים" ולא חלילה עשה סקס או הזדיין, כי סנואו צדיק וישר ולעולם לא יוכל להיות מעורב בעניין שאינו מהוגן ונקי מוסרית. כפרה עליו. יכול להיות שעם המשפט האחרון הלכתי רחוק מדי. ייתכן שהקופסה שלי זקוקה בדחיפות לחיווט מחודש. לזכותי ייאמר שאיני היחיד שאיבד את האיזון בין אמת לקשקוש. 
 

לראיה אביא את המתרחש במקום עבודתי ואלשין על הקולגות. בכל יום שני אחרי השידור השבועי של "משחקי הכס" מתכנסים גברברי הפלך כדי לנסות לפצח יחד את המשמעויות החבויות בפרק החולף. בטקס ייחודי סביב שולחן קבוע ומט לנפול החברים מתאספים לדיונים פילוסופיים מעמיקים: מפריחים תיאוריות רשת ומגלגלים אינסוף תזות קונספירטיביות. הכל מתנהל בכובד ראש של חדר ניתוח. ויש גם שליט בלתי מעורער במערכה הזו. מי שמחזיק בידע הרב ביותר בתחום הופך בשניות לגורו גדול וזוכה בכבוד גדול הראוי לימין המלך. ההמון הנבער, שכולל אותי, עולה לרגל אל אותו מלומד, מסמס לו באישון לילה ומחכה למוצא פיו.
 

מה שמדהים הוא שמכרים וחברים שבקושי הוציאו בגרות בנגרות בתיכון הפכו בשנים האחרונות למומחים ממולחים בתחום הכס ויודעים למנות בעל פה, ולפי מטר, את גודלן של ממלכות שמעולם לא קמו. אנשים שבחייהם לא קראו פסקה תנ"כית או רבע שורה בספר היסטוריה ממלמלים בהיגוי מדויק את שם המלכים, בניהם, נשותיהם, נושאי כליהם ומועד מותם. 400 מאות שנה קדימה ואחורה. אל תסנטו בבוז ותביטו בהתנשאות. גם אתם קבורים עמוק בעניין. תודו. 

ג'ון סנואו. צילום: יסג'ון סנואו. צילום: יס

 

בחינה קטנה: נסו להיזכר לרגע באותו יום ארור שבו ראשו של נד סטארק, השם ייקום דמו, נערף. עם ניתוק גולגולתו מהגוף רבים קראו בזעקה לשמיים וביקשו לקרוע את חולצתם מרוב צער. סביר להניח שגם אתם הייתם נרעשים מהסיפור. רע מזה היה המצב במועד הירצחו של סנואו, הממזר הקם לתחייה. לא אכחיש, גם אני חשתי דיכאון קל באותה נקודה בזמן. “איזה יוצרים מפגרים וחסרי רגישות. סדרה ארורה", רטנתי לעצמי.

זוגתי שצפתה בסדרה בבינג' מאוחר של כמה שנים, הגיבה באופן קשה בהרבה. היא בכתה כשנדקר וצנח. ימים ארוכים סירבה לאכול, הסתובבה במבט מטורף כשפיה מיילל ברפטטיביות: “ג'ון סנואו מת!". מעבר לכך התקשתה לומר דבר ולתקשר. שקלתי מכות חשמל ואף פניתי למומחים. למזלי ולשמחת מתווכי הנדל"ן בשכונה, צעקותיה וכעסה חלפו כלא היו עם שובו לחיים. מאז, בתום כל פרק שבו הוא עדיין לא מחוסל, אני נושם לרווחה. 
 

הסדרה ממכרת. מהפנטת. בזמנים מסוימים היא ממלאת את קיומנו וממשמעת אותו. לא פחות. בהתאם כשהעונה מסתיימת, יש תחושה שהכל חסר טעם וההוויה עבשה ודלוחה. מה סיפוקנו בענייני דיומא מתישים? בשגרת העבודה המחוספסת? בחיים עם מס ההכנסה המתיש? הקוטג' בסופר והמע"מ? אוי, המע"מ. אם הדרקונים מעולם לא נדרשה לשלם מע"מ. גם באיי הברזל נדמה לי שיש פטור. אז למה אני לכל הרוחות מחויב להם?

כמה מאכזבת היא התחושה האפרורית הסיזיפית כשביקום אחר צפים באוניות ענק בני משפחה מסוכסכים, יריבים שבוערים מתשוקה לשלטון, שליטים שכמהים לשפיכות דמים וזומבים עם מלך שמניעיו נסתרים ומפוקפקים בזמן שהחיים שלנו כאן אבודים. בלתי ברורים. חסרי כיוון. 
 

בשנים האחרונות ערכי העולם נמוגו מול עינינו. מתעמרים בזקנים, אלוהים והמשפחה התפרקו, הימין והשמאל שונאים זה את זה, הקטבים נמסים, חם גיהינום, וברור לכולנו שלא משנה כמה נעבוד - עשירים לא נהיה. קשה להרגיש אמפתיה וסימפתיה למה שמתרחש מסביבנו. לא נעים להיות חלק מזה. כשהכל רופף מסביב, אין פלא שאנחנו מתמוגגים ממלכים, דרקונים, גמד, יפהפיות וערכים ברורים.

ב"משחקי הכס" יש טוב ויש רע. הטוב לא תמיד מנצח, אבל הוא קל לזיהוי וטהור. אפשר להזדהות איתו. ובשלב הזה של הקיום האנושי ההבחנות הפשוטות הללו מעניקות משענת מוסרית וזה די הרבה. וגם, ברוך השם, סוף־סוף נפטרו מליטל פינגר.