עניינו של מאמר זה בכפר הדרוזי חאדר שבסוריה. לפני כשבוע, נוכח התפוצצות מכונית תופת בתוך הכפר שגרמה להרוגים ולפאניקה דרוזית כאילו המורדים בסוריה עומדים לכבוש את הכפר ולערוך טבח בדרוזים, הוציא צה"ל הודעה. לשונה היה: "צה"ל ערוך ומוכן לסייע לתושבי הכפר וימנע פגיעה או כיבוש של הכפר מתוך מחויבות לאוכלוסייה הדרוזית". לדעתי, האמירה שלצה"ל "יש מחויבות לאוכלוסייה הדרוזית" היא אומללה, בלשון המעטה.

אנמק ואסביר: ראשית, מיהי אותה אוכלוסייה דרוזית שיש לנו מחויבות כלפיה? האוכלוסייה בכפר חאדר? האוכלוסייה הדרוזית הגדולה המתגוררת בהר הדרוזים שבדרום סוריה? ראיתי לא מעט פרשנויות שהשיבו על כך בחיוב, וחברת כנסת אחת התלהבה שיש לנו ברית דמים עם הדרוזים וברור שצריך לחוש לעזרתם. אך זהו טירוף. אם מחר יתקפו את הדרוזים בסווידא שבהר הדרוזים, האם נפעיל את חיל האוויר שלנו כדי לעזור להם? למדינת ישראל יש מחויבות לאוכלוסייה הדרוזית שבמדינת ישראל, ורק שם, בדיוק כמו המחויבות שלה לכל אזרח במדינה.

שנית, מדינת ישראל ניהלה עד עכשיו מדיניות שקולה וזהירה של אי־מעורבות במלחמת הדמים בסוריה. היו לכך חריגים ברורים ומוצהרים: סיוע הומניטרי בישראל לנפגעי המלחמה; תגובה באש לזליגות ירי לרמת הגולן; ומניעת העברת אמצעי לחימה איראניים איכותיים לידי חיזבאללה. בכל שלושת החריגים הללו, ישראל לא שמה עצמה כצד המסייע בפועל לאחת העדות הנלחמות בסוריה, ולא ככזו המצדדת במשטר הסורי או במורדים לסוגיהם. בנושא חאדר והסיוע לאוכלוסייה הדרוזית, ישראל שמה עצמה כצד המוכן להילחם למען עדה בסוריה; למען עדה, שמסיבותיה שלה, תומכת במשטר אסד, באיראן, בחיזבאללה. המזל הוא שלפי שעה מדובר במילים (אף שיש להן משקל גדול בתרבות האזור שלנו), אך מה יהיה אם תגיע שעת מבחן? נילחם בחאדר?

כפר עויין שמשמש כבסיס של חיזבאללה

שלישית, חאדר הוא כפר עוין לישראל, בסיס של חיזבאללה, שממנו יצאו בעבר פיגועים נגדנו. ברגע שאנחנו מסייעים לו בפועל, אנחנו יורים לעצמנו פעמיים ברגל: אנחנו רק מסייעים לאיראן ולחיזבאללה, ואנחנו מעוררים נגדנו את המורדים השולטים לפי שעה כמעט לכל אורך הגבול ברמת הגולן. אנחנו צריכים שהם יתחילו לירות עלינו אם אנחנו נסייע באש לדרוזים בחאדר?

רביעית, אכן ברית דמים יש בין הדרוזים של חאדר לדרוזים ברמת הגולן ולדרוזים בישראל. יש לדרוזים סולידריות פנימית חזקה ביותר. ספרו של שמעון אביבי, מגדולי המומחים לנושא הדרוזי, נקרא "טס נחושת", בעקבות האמרה הדרוזית: "הדרוזים טס נחושת; בכל מקום שתכה בו - יצלצל כולו". היינו עדים לכך במלחמת לבנון הראשונה, כאשר הדרוזים בארץ התארגנו לעזרת הדרוזים בלבנון שהיו נתונים להתקפות של הנוצרים (בעיקר עזרה בתחומי הבריאות, הרווחה והכלכלה, וגם סיוע צבאי של כמה חיילים דרוזים בודדים). חמישית, כנראה הולך ופוחת הדור שמכיר איך הסתבכנו בלבנון בעקבות קריאות העזרה של הנוצרים; איך בתחילת דרך ההסתבכות זעקנו: "לא ניתן לקליעה ליפול" (יישוב נוצרי גדול ליד מרג' עיון בדרום לבנון), והגענו עד הצורך "לא לתת ליפול" למוצב נוצרי בפסגת הר הלבנון.

כללו של דבר: מה שקובע הוא האינטרס הישראלי, ולא הסולידריות הדרוזית. הדרוזים ידעו תמיד שרצוי מאוד שלא להגיע למצב של עימות בין נאמנותם לעדה לבין הנאמנות למדינה.