השבוע הושקו השטרות החדשים, והבשורה היא: עוד משוררים על הכסף שלנו. רחל המשוררת על שטר של 20 שקלים במקומו של משה שרת, ולאה גולדברג על שטר של 100 שקלים. להזכירכם, הן מתווספות כבר לאיש האשכולות שאול טשרניחובסקי (רופא ומתרגם) שדיוקנו מוטבע על שטר של 50 שקלים, ולנתן אלתרמן, שדמותו התמקמה על שטר ה־200 שקלים. אלתרמן אומנם כתב את "מגש הכסף", אך לא שיער בנפשו שהוא ימצא את עצמו בסוף על שטר של כסף. 
 

המשוררים הם אנשים שמסיימים את חייהם בדרך כלל בעוני ובחולי. רחל האומללה עם השחפת, לאה הפסימית תמידית עם הדיכאון המר, נתן אלתרמן שהתמכר לאלכוהול וחלה במחלת מעיים, וטשרניחובסקי עם הלוקמיה, שגרמה לו ללכת יד ביד עם המוות בשנות חייו האחרונות. אולי מתאים יותר לקרוא על שמם מחלקות בבתי חולים. 
 

אומנים וסופרים לא חיו ויצרו למען הכסף, הם מעולם לא השכילו למנף או להשקיע, ובוודאי שלא ידעו להוון את הכישרון שלהם. שמישהו ישאל את לאה גולדברג אם היא ידעה מה זה אג"ח קונצרני. האם כתוב בביוגרפיה של רחל שהיא התעסקה עם השקעות במאגרי גז או זהב? הרי כל חייה הקצרים (40) המאגר היחיד שהיא ערגה אליו היה הכנרת, שגם הוא הולך ומתכלה, והאדם היחיד שהיא רצתה בקרבתו היה זלמן שזר, הנשיא השלישי, שהתנכר אליה ולא עזר לה. הדרך שלה לתקשר איתו הייתה כשהקדישה לו את "גן נעול" (מוקדש ל"זר"): 


"גן נעול. לא שביל אליו, לא דרך, 


גן נעול - אדם. 


האלך לי? או אכה בסלע 


עד זוב דם?". 

יצחק תשובה. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90יצחק תשובה. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

 

ומי כמו זלמן שזר, הפוליטיקאי, היה כמו סלע: טיפת מים לא יצאה ממנו בשביל המשוררת החולנית. והיום על שמו נקראו רחובות מפוארים ובתי ספר, והיא רק על שטר של 20 שקלים, ובמצבה היא צריכה להודות על כך שלא שמו את התמונה שלה על מטבע. המטרה של הטבעת דמויות משוררים על שטרות כסף היא לטשטש את הקשר שבין הון לשלטון. מתבקש וטבעי יותר שמי שיופיעו על השטרות האלה יהיו דמויות של אנשים שיודעים להרוויח אותם, כמו יצחק תשובה, ארנון מילצ'ן ושרי אריסון. אך מה למשוררים ולכסף?

אני לא נגד הנצחת משוררים, להפך. אבל בדרך שמכבדת אותם ואותנו. תן למשורר סמטה ללא מוצא כמטפורה לחייו, או צומת שמפגיש בינו לבין יריבו שחמד את אהובתו והיה מושא לרומן קורע לב. קרא על שמו של סופר כיכר כדימוי לדמויות העגולות שכתב עליהן. כתוב את שיריו בפארקים או חרוט את מילותיו על בניינים בעיר. אבל דיוקנו של זוכה פרס נובל לספרות על שטר לא מוסיף כבוד לא להון ולא לעגנון.  
 

וממילא אף אחד לא זוכר מי מוטבע על איזה שטר, אבל כולם זוכרים מי לא מוטבע. וגם הפעם התעוררה השאלה עם הנהי והמרמור הנצחי, מדוע בחרו דווקא משוררות אשכנזיות ולא סופרים מזרחיים? אבל אולי לפני שדואגים שיהיו מזרחיים על השטרות, צריך לדאוג שיהיו שטרות למזרחיים. 

ודווקא החרדים החרישו. אלה שהפריעו להם דמויות של נשים על שלטי חוצות, לא עושים עניין מדמויות של נשים על שטרות. אבל ככה זה: כשמדובר בכסף, לא שואלים ולא מוחים.  
 

ובכלל, צריך לחשוב מחדש על הפוליטיקה של ההנצחה במרחב הציבורי הישראלי. למה יש המון דוד רמז ואין בכלל יצחק שמיר? למה הרב שינקין קיבל רחוב מגניב ועל שם יוסי שריד אין אפילו גנון? למה חצי מהרחובות קרויים על שם פוליטיקאים עלומים והחצי השני על שם פעילים ציוניים שתרומתם מסתכמת בהשתתפות בקונגרס, חתימה על עצומה, תקיעת יתד או הקמת שדולה?

איך זה יותר חשוב ממה שתרמו עפרה חזה או השוער האגדי יענקל'ה חודורוב לשמה הטוב של ישראל? הרי עם כל הכבוד לקרפל ליפא (עסקן ציוני, נשיא הקונגרס הראשון ובעל רחובות בתל אביב ובחיפה), עם פרינס הוא לא שר, ושום גול הוא לא עצר.