"האישה שבטנק תנצח", זעקה הכותרת, ומיד היה מי שהוסיף: "וצה"ל - לא בטוח". הניסוי שהחל בצה"ל לשיבוץ נשים בשריון הציף באיחור רב את הדיון הנחוץ על שירות נשים בצה"ל, דיון שהחברה הישראלית מעולם לא קיימה. 


בשני העשורים האחרונים אולץ צה"ל להתאים את עצמו לפסיקות בג"ץ ולדרישות של ארגוני נשים, והתוצאה הייתה ששירות הבנות הפך לתוכנית כבקשתך: כל אחת תבחר את אופי השירות המתאים לה, אם בכלל מתחשק לה להתגייס. הגיע הזמן לאמץ גישה ברורה: שוויון מלא בצבא בין נשים לגברים, חילונים וחילוניות, דתיים ודתיות. 


שיקולים פוליטיים מנעו עד היום דיון והחלטה מושכלת של נבחרינו בשאלה הזאת, כמו כמעט בכל שאלה חברתית מהותית. אל הוואקום המנהיגותי נכנס כתמיד בג"ץ ואילץ את צה"ל כבר לפני 22 שנה לקבל נשים לקורס טיס. ברגע אחד בשנת 2000 הצליחה חברת הכנסת נעמי חזן להכניס את סעיף 16א' לחוק שירות הביטחון, הקובע את העיקרון שלאישה יש זכות שווה לגבר למלא כל תפקיד בצה"ל, אלא אם קיימת מגבלה בשל אופיו או מהותו של התפקיד. אבל התיקון החשוב הזה השאיר בידי הנשים את הבחירה בסוג השירות המועדף עליהן. 


מאז עברו הצבא והחברה הישראלית כברת דרך. יותר ויותר נשים בוחרות כיום בשירות קרבי: בשנה האחרונה כבר התגייס מספר שיא של 2,700 נשים לתפקידי לחימה, בהגנת הגבולות ובפיקוד העורף. כיום 10% מהלוחמים בצה"ל הן לוחמות, אבל כולן התנדבו לתפקיד. שלא כמו בנים, שאותם הצבא לא ממש שואל ומשבץ לפי צרכיו, לבנות נשמרת הפריבילגיה לבחור בסוג השירות המועדף עליהן. 


הניסוי שהחל לאחרונה בגבול מצרים, שנועד לבדוק התאמה של נשים לשירות בטנקים, עורר שוב את הדיון. ותיקי השריון נחרדו: "ירדנו מהפסים", הכריז אחד מהם, ואחר הסביר בידענות ש"תפקיד האישה הוא להיות אמא ולהביא ילדים". היו שטענו כי צה"ל מאמץ אג'נדות פמיניסטיות ומזניח את תכליתו: ניצחון במלחמה. היו שהרחיקו לכת וגרסו כי מפקדי הצבא מבקשים להחליש אותו. טוב שנפתח הדיון הזה, גם אם באיחור. 


הדיון באופי השירות של נשים בצה"ל חייב להתנהל על בסיס הנחת יסוד אחת, שאסור שיהיה עליה עוררין: תכליתו של הצבא היא להרחיק מלחמה מישראל, ואם תיגזר עלינו - להכריע בה. זו המשימה העליונה של הצבא, והכל צריך להיגזר ממנה. צה"ל הוא לא ארגון דמוקרטי ולא גוף שנועד להגשמת מאוויים אינדיבידואליים. לכן שיבוץ חיילים, גברים ונשים, צריך להיעשות רק מתכלית אחת: צורכי הצבא למילוי משימתו.


כיום מתייחס הצבא לשירות נשים כאל סוג של קייטנה: ברצותה תשרת, ואם לא תחשוק בשירות צבאי - בהינף קולמוס תוכל להצהיר על דתיות ולקבל פטור (כפי שעשו 35% מבנות המחזור האחרון). 


מבין אלה הבוחרות לשרת, יכולה כל בת להחליט אם היא חפצה בשירות קרבי או לא. צה"ל, הגוף החיוני ביותר לקיומנו, הפך להיות מנגנון האפליה המתקנת המוביל בחברה הישראלית. בעידן שבו נשים מובילות את המערכת הבנקאית, את בתי המשפט, הפרקליטות ועוד מערכות מרכזיות, אפשר לדלג כבר על האפליה המתקנת ולהגיע לשוויון מלא.


האמונה לא נפגעת 


השוויון צריך להתחיל באורך השירות: אין שום סיבה שנשים ישרתו פחות זמן מגברים. כבר היום נדרשות נשים רבות להתחייב לשירות של 32 חודשים כדי להתקבל לתפקידים חיוניים בצבא. החוק הקובע שירות קצר לנשים גם מנציח את ההבדל בינן לבין הגברים, שלא לדבר על הסעיף הפוטר משירות אישה נשואה, כאילו מדובר באיזו שכיית פורצלן ששהייה במסגרת צבאית תסדוק אותה. שירות של 32 חודשים גם יאפשר לצה"ל למצות טוב יותר את הנשים שמשרתות בתפקידים הדורשים הכשרה.


גבר שמתגייס כיום לצה"ל משובץ לתפקיד על פי נתוני האיכות שלו, צורכי הצבא ורצונו הפרטי, בסדר העדיפויות הזה. אם צה"ל מחליט שהוא מתאים ונדרש לשירות בשריון - שם הוא ישרת, גם אם הוא לא רוצה בכך. מדוע שירות הנשים צריך להתחשב קודם כל ברצונן? את ערך השוויון אי אפשר לקדם רק במתן זכויות, אלא גם בחובות. שירות וולונטרי של נשים רק מנציח את הפער. 


כבר לפני עשור קבעה ועדת האלוף (במיל') יהודה שגב כי מודל השירות לנשים הוא "ארכאי, הגורם לתת־מיצוי של משאביה ותרומתה לצה"ל של מחצית החברה הישראלית וחוסם הזדמנויות רבות תוך כדי השירות ולהשתלבות בחברה לאחר השירות". המלצות ועדת שגב, שקראו לשוויון במנגנוני החובה, ההתנדבות והפטור משירות לגברים ונשים נזנחו, הן על ידי הצבא והן על ידי המחוקקים.


מה שמוביל אותנו לשאלת שירות הבנות הדתיות: בשנים האחרונות מתחוללת מהפכה מבורכת, ומאות נערות דתיות הולכות בניגוד לצו האולפנה ומתגייסות לצה"ל. הן הבינו את המובן מאליו: אם האח שלהן יכול לשרת שלוש שנים בגולני ואמונתו לא נפגעה - אין סיבה אמיתית שגם הן לא ישרתו. הן לא פגיעות יותר מהבנות שלי, שאותן אף אחד לא שואל אם הן רוצות לשרת. 


כמו שידע ליצור תנאים מתאימים לשירות בנים דתיים - כך צריך צה"ל ליצור את התנאים שיאפשרו שירות לבנות דתיות. הצבא, ולא הן, הוא שיחליט אם הן נדרשות לו לשירות צבאי או שישלח אותן לשירות לאומי. כיום 70% מהמשרתות בשירות לאומי בוחרות לשרת רק שנה אחת. גם את זה צריך לתקן. שירות לאומי חייב להיות שווה באורכו לשירות הצבאי.


כל זה לא אומר שצה"ל צריך להגמיש את הסטנדרטים שלו. נשים, כמו גברים, צריכות להיות משובצות בהתאם ליכולות שלהן. כל ביקור שלי בגדודים המעורבים רק המחיש לי את ההכרה שיש נשים שהיכולות שלהן עולות בהרבה על אלה של רבים מהגברים. יש לא מעט נשים שיכולות להניף פגז כבד לא פחות טוב מגברים ואף יותר. לא פעם אני נתקל בלוחמים גברים ששובצו לתפקיד הזה רק בגלל מינם ולא בגלל היכולות שלהם.


האם זה אומר שמחר יהיו נשים בגולני? כנראה לא. ניסויים שערך הצבא הראו שנשים מתקשות לעמוד ברף המאמץ שנדרש מלוחמי חי"ר ביחידות המתמרנות. אבל בואו נתחיל בהשוואת הזכויות והחובות.


הדרישה המוצדקת לשוויון לא יכולה להישען על בחירה וולונטרית. החובה לשרת צריכה להיות שווה לכולם, ומכאן והלאה - יחליט הצבא מה משרת את צרכיו. צריך לאחד את מערכת הגיוס, המיון והשיבוץ בצבא עם קריטריונים זהים לשני המינים. כמו בכל מקום עבודה בישראל, גם בצה"ל, שירות נשים וגברים צריך להיות שוויוני לחלוטין, תחת העיקרון שקבעה ועדת שגב: "האדם הנכון במקום הנכון". 

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות עשר tguvot@maariv.co.il