לפני כמה שנים, עודד מרצה באוניברסיטת בן גוריון לנקוט אלימות כלפי אנשי ימין. "אני קורא לעולם לבוא לעזור לשבור לנבלות האלו את המפרקת", כתב בדף הפייסבוק שלו, ומצא את עצמו בחקירת משטרה. לכאורה, חקירה מוצדקת. שהרי עם כל הכבוד לחופש הביטוי, כאן, מדובר ממש בקריאה לאלימות. מצד שני, אם נחשוב לרגע ברצינות, יכול להיות שלא הייתי רוצה לראות את האיש הזה כשכן שלי בדירה ממול, אבל הסכנה שהקריאה שלו תוביל למעשה, שואפת לאפס.

אותו "עולם" שניסה לגייס כדי להכות אנשי ימין, עסוק בעניינים דחופים יותר. אני מסופק אם הסטודנטים של אותו מרצה, אלה שלא תמיד מכינים שיעורי בית כשהוא מבקש, היו יוצאים לפעולה מפני שהוא ביקש. אז נכון, יש מי שיטען שאפקט מצנן עבור אנשים מהסוג הזה הוא עניין חשוב, ובכל זאת, כל עוד מדובר באירוע חד־פעמי, היינו יכולים לחיות בקלות גם בלי החקירה המיותרת הזו.

לפני שנתיים מצא את עצמו בחקירה בחור נוסף מדרום הארץ. הפעם מדובר היה בצעיר ימני בדעותיו, שכתב בפייסבוק ש"ערביי ישראל מהווים סכנה קיומית עתידית למדינתנו". לו הייתי ערבי ישראלי, הייתי לבטח נעלב מהאמירה הזו, אבל מכאן ועד חקירה באזהרה בחשד להסתה הדרך ארוכה.

אחת לכמה זמן מתפרסמות ידיעות על חקירות מהסוג הזה. פעם מימין, פעם משמאל. התגובות לאירועים כאלה בשיח התקשורתי שלנו מתפרעות כמו רכבת הרים שיצאה משליטה. יום אחד, בשם חופש הביטוי, הכל מותר. למחרת אנחנו שולחים ניידת לכל מי שפותח את הפה. אין כללים, אין אמות מידה אחידות, כל יום ומצב הרוח שלו. אז האם גיליוטינה בהפגנה ברוטשילד היא חלק מחופש הביטוי? האם תמונה של הנשיא ריבלין עם כאפייה לראשו דורשת חקירת משטרה?

תמונה של הנשיא ריבלין בכפייה. צילום מסך מטוויטר

הכלל צריך להיות ברור: כל מה שהוא לא הסתה ברורה לאלימות, כל מה שהוא לא דבר שבח למעשה אלימות, אבל כזה שיש בו פוטנציאל למעשה, צריך להישאר ברמת השיח הציבורי.

וכן, זה גם תלוי אווירה ותלוי סביבה. אל פוסטים של פלסטינים בפייסבוק בתקופה של גל פיגועי הבודדים, צריך להתייחס בחומרה גדולה יותר מאיך שאנחנו מתייחסים אל פוסט של צעיר תל־אביבי משועמם. וכן, אין ברירה אלא לעשות את ההבדלה הזו, כי מצד אחד אנחנו רוצים למתוח למקסימום את החופש להתבטא, ומצד שני אנחנו לא רוצים למות.

אז מתי אמירה מסיתה דורשת התייחסות רצינית יותר? כשלדובר יש צאן שמאזין לו. כך, לדוגמה, אמירות מסיתות מצדו של רב שמנהיג ציבור של צעירים ששומעים לו והולכים אחריו, מטרידות יותר מהאמירות של אותו מרצה שסיפרנו עליו בתחילת הטור. המשטרה צריכה להיות הכתובת האחרונה לטיפול בעניינים כאלה, המוצא האחרון לגמרי. משטרה איננה מענה לטוקבקיסט שמקלל את הנשיא או את ראש הממשלה, גם לא למי שמצייר אותם עם כאפייה או צלב קרס. מי שרוצה דמוקרטיה, צריך להבין ששיח מכוער הוא אחד המחירים שנצטרך לשלם עבורה.  

כך הדברים גם לגבי אותה גיליוטינה שכיכבה בהפגנת השמאל במוצאי השבת האחרונה. אומנם גיליוטינה היא לכאורה חצי דרך לקריאה לאלימות, אבל כל עוד מדובר ביוזמה חד־פעמית של איש קיצוני, אפשר לחיות איתה ולהסתפק בשלל הגינויים שהגיעו מכל רחבי הקשת הפוליטית. לפעמים הגינויים האלה שווים יותר מחקירה במשטרה, שלא פעם דווקא הופכת את החשוד לגיבור גדול.