1. זמן לשריקת סיום: המבצע של חיל האוויר תוכנן זמן רב. אחרי הפלת ה־F־16, כשתקיפות החיל בעומק הוקפאו, החל להצטבר חשבון שסולק ביום רביעי בלילה. זה היה מבצע נרחב, הגדול מסוגו מאז מלחמת לבנון הראשונה מעל שמי סוריה. השתתפו בו עשרות מטוסי קרב ישראליים, אמצעי לוחמה אלקטרונית וכוחות נוספים. המודיעין היה, כמעט כרגיל, מדויק מאין כמותו.

הגנרל קאסם סולימאני, שלא היה יכול לגבור על יצרו לנקמה מהירה בישראלים, חטף מקלחת קרה שלא ציפה לה. הוא פסע בשאננות לתוך מלכודת ישראלית ושילם מחיר כבד. שר קבינט בכיר מדמה את הדימוי הבא: "זה כמו שאומרים לך שמחר בשעה 2 לפנות בוקר יגיעו פורצים וייכנסו דרך החלון במטבח. אתה מתכונן. שוטרים, כלבים, זרקורים. למרבה ההפתעה, הפורצים באים בדיוק בזמן ובדיוק למקום שנקבע. באים, וחוטפים".

הצבא הציג לקבינט, אחרי אותה נפילת F־16 טראומטית, מדרג פעולות אפשריות נגד איראן בסוריה. חמישה שלבים: ראשון, הקל ביותר. שני, קל קצת פחות. שלישי, מתחיל להיות קשה. רביעי, ממש לא נעים. חמישי, מלוא העוצמה. לגבי מה שקרה אור ליום חמישי בבוקר, הדעות חלוקות. בקבינט מדברים על כך שישראל דילגה משלב 1, שאותו נקטה עד היום, ישר לשלב מספר 3. בצה"ל מרגיעים: זה היה בקושי שלב 2. הלכנו על תשתיות, לא על אנשים. כשנפעיל את מלוא העוצמה, האיראנים והסורים יידעו. עד כאן.



תקיפת סוללת טילי נ"מ סורית

אם היינו במשחק כדורגל, זה הזמן לדחוק בשופט שישרוק לסיום. התוצאה כרגע היא משהו כמו 10-0 לטובתנו. טוב יותר מזה כבר לא יהיה. הבעיה היא שביום רביעי לא היינו במשחק כדורגל. גם שר הביטחון אביגדור ליברמן לא. הוא לפחות קנה כרטיסים. שלושה, לתא הכבוד, בסך הכל 3,000 שקל. אבל אז נאלץ לבחור בין התחביב לעבודה ונשאר בקריה. ההימור של ליברמן היה מדויק. בכדורגל, קבוצתו האהודה בית"ר ירושלים חטפה. בעבודה היה לו יום מוצלח בהרבה. הוא היה בצד המחטיף. יכול להיות שאם זה היה תלוי בו, היה ליברמן מגייס את עמיקם נורקין לחוד של בית"ר, כדי להגביר את המחץ. אבל נורקין היה עסוק ביום רביעי בערב.

הפרחים שייכים השבוע לצה"ל, השבחים לדרג המדיני בראשותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, התודה לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שצלו המאיים מספק לנו רוח פרצים גבית, ובסך הכל היה לנו כאן צירוף מקרים קוסמי נדיר.

לנתניהו היה שבוע מהחלומות. תחשבו על זה: לפני שבוע הוא הציג את ההישג המדהים של המוסד עם ארכיון הגרעין האיראני והפך לשיחת היום בעולם. אחר כך הוא קיבל את מתנת החלומות בפרישת טראמפ מהסכם הגרעין, בין לבין חיל האוויר פוצץ (על פי פרסומים זרים) אי אלו מחסני טילים בסוריה, ביבי התקבל בכבוד מלכים במוסקבה אצל ולדימיר פוטין ואז הגיע הגראנד פינאלה: משמרות המהפכה הגיבו תגובת דרדל'ה ושיגרו מקבץ רקטות על עצמם, בעוד חיל האוויר עושה שמות במערך שבנה כוח אל־קודס ברחבי סוריה.

נתניהו לצד פוטין, השבוע במוסקבה. לאן נעלמה הברית הצבאית בין מוסקבה לטהרן? צילום: AFP

אף ישראלי לא נחבל, אף צריף ברמת הגולן לא נשרט, הסקרים בשמיים והחקירות מתחת למים, ובשבוע הבא השגרירות בירושלים. מה שנשאר זה שנתניהו ישקיע קצת ברכישת כרטיסי פיס ולוטו, בטח גם שם יגרוף את כל הקופה (חסר להם שלא). ווינר.

הבעיה היא שאי אפשר לשרוק עכשיו לסיום. המשחק המסוכן שאליו נקלענו יכול להתהפך בכל רגע נתון. אין בו חוקים מוגדרים או כללים ברורים. אין שופט ואיש לא יודע מי ומתי ישרוק לסיום. כרגע, הכל עובד לטובתנו. חיזבאללה, כפי שתוכנן, נשאר מחוץ למשחק. איראן הגיבה ברישול מפתיע. חיל האוויר סיפק את הסחורה במלואה. אם זו המלחמה האיומה נגד איראן, אז הבו לנו אחת כזאת פעם בשבועיים. לכל מה שקראתם עד עכשיו בטור הזה קוראים אופוריה, שלא לומר זחיחות.

2 . יעלה כמה שיעלה

במערכת הביטחון יודעים שזו אפילו לא הייתה המחצית הראשונה של המשחק. זה בקושי שלב הגישושים. אפשר לקבוע שבשלב הגישושים ניצחנו. הם גיששו, אנחנו התגוששנו, והטבלה אינה משקרת. עכשיו צריך להצטנע מעט, להשתדל לא להירדם על זרי הדפנה, לא להשתחץ ולא להשתגע. איראן עוד לא אמרה את המילה האחרונה.

המעצמה השיעית נמצאת היום באחד הרגעים המכריעים והקשים בתולדות המהפכה האסלאמית. רגע שבכלל לא ברור שתוכל להתאושש ממנו. כחיה פצועה ולכודה, היא מסוכנת היום יותר מאשר בעבר. הנשק שובר השוויון שלה במאבק נגדנו, חיזבאללה, ערוך עדיין במלוא עוצמתו מולנו. כשנתניהו, ליברמן, ישראל כץ, נפתלי בנט וכל שאר חברי הקבינט יעלו הערב על יצועם כמנצחים, הם צריכים להרהר גם באהוד אולמרט ועמיר פרץ. אולמרט פתח את מלחמת לבנון השנייה על כנפי סקרים ממריאים וסיים אותה בשאול תחתיות. עמיר פרץ נכנס למלחמה הזו כצ'רצ'יל ויצא ממנה (שלא בצדק) כמפקח קלוזו. כדאי לכולנו להירגע.

אלה ימים גורליים. מה שאנו רואים בחודשים האחרונים הוא שינוי מדיניות אמיץ של הממשלה. לא עוד השלמה עם התעצמות הצד השני. לא עוד לתת לרקטות להחליד. זו הייתה מדיניות הממשלות מאז היציאה מלבנון בשנת 2000 ועד 2013. זה כולל את ממשלת נתניהו הגדולה של 2009־2013. התפיסה הייתה פשוטה: מי שרוצה להתעצם, שיתעצם. אבל שלא יתעסקו איתנו. בנינו הרתעה וקיווינו שהיא תפעל. טעינו. לזכותו של אולמרט ייאמר שהוא היה הראשון שניסה לשבור את הפרדיגמה הזו על הראש של נסראללה. הכוונה הייתה טובה, האומץ היה מדהים, הביצוע לא משהו. עד שהציבור הבין שאולמרט עשה מעשה חשוב מאין כמוהו ביציאה למלחמת לבנון השנייה, הוא היה היסטוריה.

אחרי אולמרט בא נתניהו והמשיך בקו המכיל, המרוסן, של "נדע מה לעשות" אם יציקו לנו. חיזבאללה דילג מ־32 אלף ל־160 אלף רקטות וטילים. חמאס הפך לגור־מפלצות מטעם עצמו. תפיסת ההכלה פשטה את הרגל.

השינוי קיבל תאוצה אחרי צוק איתן, שבו נאבק צה"ל הגדול 51 יום כדי לסחוט תיקו מחמאס. נדמה לי שבנט היה הראשון, כרגיל, שדרש אחרי צוק איתן להמשיך לשבת על הראש של חמאס ולהכות בכל סימן התעצמות, בכל בדל מנהרה, בזמן אמיתי, בלי לחכות "לסבב הבא". זה לא הסתייע. חמאס לא נתפס כאיום אמיתי כפי שנתפסים השיעים בצפון. בנט היה גם הראשון שהעלה את האפשרות שאם בישראל נופלות רקטות, גם בטהרן צריכות ליפול רקטות. אנחנו עוד לא שם, אבל אנחנו די בדרך לשם.

גם נאומו של השר ישראל כץ בכנס הרצליה של השנה שעברה רמז על השתלשלות העניינים בעתיד. מתישהו הבשיל גם נתניהו. זה קרה לו בבת אחת. ליברמן לא צריך להבשיל, הוא בא בשל מהבית. אצל ליברמן העולם משורטט בקווים גסים, שחור־לבן. את הרעים צריך להרוג. לגבי הטובים הוא מתלבט.

בשלב מסוים התגבשה המדיניות החדשה: ישראל החליטה שחיזבאללה אחד מספיק לה. היא לא תיתן לאיראנים להקים לנו עוד חיזבאללה בסוריה. יעלה כמה שיעלה. פרטי ההחלטה הזו, וגם מצב רוחו הלוחמני של ראש הממשלה נתניהו, פורסמו בהבלטה בטור הזה בשבועות האחרונים. מי שמקשיב לליברמן בתקופה האחרונה יכול לשמוע אותו משנן את הכללים הללו כמעט על בסיס יומי. הקווים האדומים של ישראל הלכו והצטברו: לא יהיה "פרויקט דיוק", לא יהיו בסיסים קרוב לגבול, לא יהיה שדה תעופה איראני, לא יהיה נמל, לא יעבור נשק שובר שוויון, לא תהיה התבססות. אף על פי שהדברים נאמרו בגלוי על ידי הצמרת הישראלית, דומה היה שלא כולם מבינים. נדמה לי שהיום כולם הבינו.


3. אירוע אסטרטגי

האירוע האסטרטגי שסייע לכל זה לקרות הוא דונלד טראמפ. צלו הכבד מוטל על האירוע כולו. כשנתניהו יושב מול פוטין, טראמפ יושב מאחורי גבו של ביבי ומהנהן בסגנון ריקלין. כשליברמן מאיים על איראן, עושה נושאת מטוסים אמריקאית את דרכה למפרץ הפרסי. זה גיבוי שאי אפשר להתעלם ממנו. האיראנים קמו יום אחד בבוקר וגילו שהאמריקאים שמו עליהם "צלב על". הם הפכו למטרה.

הסיפור הוא לא רק עוצמה צבאית, אלא גם ובעיקר עוצמה כלכלית. טראמפ מרגיש שהולך לו קלף משוגע ודוהר עליו עד הסוף. הוא רוצה לרתום את איראן למודל הצפון קוריאני. הוא מאיים על בסיס יומי, מפזר רמזים כוחניים, מגבה את ישראל אוטומטית בכל מצב ודוחק את איראן אל הקיר. זהו שינוי מדיניות אמריקאי דרמטי שתוצאותיו לא ידועות עדיין.

ישראל נתנה לכל השחקנים במשחק להבין שהיא מוכנה לשלם מחיר. זה לא מובן מאליו. זה שינוי מרענן. ישראל לא אוהבת לשלם מחיר ומכורה לשקט. מה שאנחנו רואים עכשיו זה מאמץ ישראלי הרואי להילחם בהתמכרות הזו. ישראל מוכנה לשלם מחיר בחיכוך בעצימות נמוכה ותדירות גבוהה, כדי להימנע מהפיצוץ הגלקטי כל שלוש־ארבע שנים. עוד לא ברור אם מדובר בעסקה כדאית. מה שברור זה שישראל החליטה שאיראן לא תשכפל את חיזבאללה בסוריה, יעלה כמה שיעלה.

ישראל למדה על בשרה שאם אתה מסתפק בהרתעה, אתה קם בוקר אחד כשהיריב שמולך מרתיע לא פחות. הנסיבות הצבאיות, הכלכליות והגיאו־פוליטיות שנוצרו כרגע סביבנו בחזית הצפונית פשוט מתחננות שכל זה יקרה: איראן בשפל של כל הזמנים, ישראל בשיא עוצמתה, טראמפ על הפיירול של סניף הליכוד בירושלים, פוטין נזהר, והעולם הסוני מאחורינו. מה עוד תבקשי מאיתנו, מכורה? ישראל קיבלה החלטה והביעה נכונות לשלם מחיר. תזכורת: החשבון לא הוגש עדיין. המחיר לא נגבה וצריך להתפלל שלא ייגבה. עוד לא עמדנו במבחן האמיתי.


4. פרשת דרכים

עד כאן זווית הראייה הישראלית. אנחנו לא לבד כאן. במשולש ברמודה שבו אנו כלואים, יש עוד שתי צלעות: איראן וחיזבאללה. נתחיל עם נסראללה. גם כאן יש סיפור גדול. דווקא ניצחונו בבחירות הקטין את יכולת התמרון של מנהיג חיזבאללה. המשוואה שלפיה לבנון=חיזבאללה הופנמה במלואה. כפי שנרמז כאן בעבר, נסראללה מאס בתפקיד בשר התותחים של האייתוללות באיראן. הוא יודע בדיוק מה קורה בטהרן. הוא מבין שהציבור האיראני מאס בקורבנות ובמחיר האסטרונומי שעולה "יצוא המהפכה". גם לנסראללה יש ציבור. גם לו יש "בייס". גם בלבנון יש דעת קהל וגם שם רגישים לחיי אדם כמו בטהרן. אז למה שהוא ישלם את המחיר הזה?

נכון לעכשיו, נסראללה יישאר בחוץ כל עוד זה יהיה אפשרי. יוביל מאחור, כמו אובמה. מה יקרה ביום שיקבל הוראה חד־משמעית, מפורשת ותקיפה מקאסם סולימאני לשגר את הארסנל שלו דרומה? הלוואי שידענו. אפשר לקבוע בוודאות שנסראללה כבר אינו מובן מאליו.

הצלע השלישית היא איראן. נכון לעכשיו זו צלע ששברנו לה כמה צלעות בשבועות האחרונים. הרפובליקה האסלאמית על פרשת דרכים. מתנדנדת. כבר אפשר לקבוע בוודאות שדינה של המהפכה האסלאמית נגזר. האייתוללות יטואטאו לפח האשפה של ההיסטוריה. השאלה היא מתי. זה יכול לקרות בעוד יומיים, שנתיים, עשור או שניים. אבל זה יקרה. מצבה האסטרטגי של איראן לא היה כה חמור כבר שנים. אי־השקט הפנימי גובר בקצב מהיר. שער הריאל מתרסק, כוח הקניה של האיראני הממוצע נמעך. בתקופת השאה הפרסי, יכולת לקנות בסביבות 150 דולר ב־10,000 ריאל. היום אתה יכול באותו סכום להשיג בסביבות 20 סנט.

מפגינים בטהרן. צילום: AFPמפגינים בטהרן. צילום: AFP

על כל זה צריך להוסיף את הקרב הפנימי הלוהט בין שני המחנות: האייתוללה חמנאי, המנהיג הרוחני, שמגבה עדיין את הגנרל קאסם סולימאני בצד אחד. מן העבר השני הנשיא רוחאני. אף אחד מהצדדים האלה לא ציוני. רוחאני חושב שאת הכסף צריך להוציא בפנים. על הכלכלה, על החינוך, על התשתיות, על רמת החיים. סולימאני מאמין שצריך להמשיך לייצא את המהפכה בכל הכוח. להגביר לחץ בתימן, להשתלט על סוריה, להדק את טבעת החנק סביב ישראל.

אז סולימאני מוצא עצמו עכשיו עם טבעת חנק מתהדקת סביב צווארו. היה לו שבוע נוראי. פעמיים הפציצו מטוסים מסתוריים רקטות וטילים שכבר עשו דרכם לאתרי השיגור. בפעם השלישית, מרוב מהירות ופחד, אנשיו שיגרו רקטות לשטחם הם, כדי לתת את האות לחיל האוויר הישראלי לפגוע בעשרות מטרות אסטרטגיות של איראן בסוריה ולהסיג אותה חודשים רבים אחורנית.

אחרי כל הפצצה ישראלית, או כזו המיוחסת לישראל, האיראנים זועמים על הרוסים, מאשימים אותם במשת"פיות עם ישראל, רוטנים נגד העובדה שפוטין לא נוקף אצבע להגן על הבסיסים האיראניים בסוריה. לאן נעלמה הברית הצבאית בין מוסקבה לטהרן? סולימאני לא הבין שהכללים השתנו. מתברר שטראמפ אולי מתכנן לעזוב פיזית את סוריה, אבל הצל הארוך והכבד שלו יישאר הרבה אחריו.

בישראל מאמינים שמה שקרה השבוע יחריף את המאבק בין הקטבים באיראן. מאמינים גם שפרישת ארה"ב מהסכם הגרעין תאיץ את קִצה של הכלכלה האיראנית, התלויה על בלימה. צריך להתפלל שהאמונות הללו יצלחו, כי במזרח התיכון לפעמים קורים דברים הפוכים. דבר אחד בטוח: האיראנים קרובים מאוד לצומת טי, שבו יצטרכו לבחור בין השקעה בשרידות השלטון לבין המשך ההתפשטות במזרח התיכון. טראמפ ונתניהו דוחפים אותם ביחד לצומת הזה. בדרך, גם אנחנו נכנסים לאותו צומת. תאונת דרכים יכולה לפגוע שם בכולם. גם באלה שמשוכנעים ששום דבר רע כבר לא יכול לקרות להם.


5. מטוטלת אמריקאית

לתמונה האופורית המצוירת כאן יש גם צדדים הפוכים. לא כולם בישראל ובמערכת הביטחון מאושרים מקבורת החמור שעלול להיקבר הסכם הגרעין עם איראן. כפי שכבר נאמר ונכתב והוצלב ואומת על ידי כל העוסקים במלאכה (כולל המוסד), ההסכם פועל, והאיראנים לא מפרים אותו. הוא לא מושלם, יש בו חסרונות, אבל הוא הרחיק את איראן מהגרעין ונתן למערב ולנו מרווח של עשר שנים נקיות מגרעין.

צה"ל תכנן להקדיש את העשור הזה להתעצמות מהירה ולטיפול ב"מעגל הראשון", כמו הנוכחות האיראנית בסוריה. אם הסכם הגרעין קורס, יצטרך צה"ל לבצע התאמות מהירות ולהפנות משאבים ואנרגיה למעגל השלישי, קרי הגרעין האיראני. לא בטוח שזה טוב. גם התגברות הלחץ הכלכלי והמצור הצבאי עלולה לפעול פעולה הפוכה: במקום להסית את העם האיראני במנהיגיו, ללכד אותו סביבם.

אפשר לחדד את הוויכוח הזה באמצעות שתי דוגמאות שנתנו השבוע שניים שאוחזים בדעות הפוכות. הראשון, השר נפתלי בנט. בראיון ל־BBC המשיל בנט את הסכם הגרעין עם איראן לתרופה שלוקח חולה במחלה קשה. כשהאיראנים עומדים בהסכם, אמר בנט, זה משול לחולה שאכן נוטל את התרופה, אבל היא לא פועלת. ולכן, הוסיף, צריך להחליף את התרופה.

חיים רמון מציג תזה הפוכה, עם משל דומה. מכיוון שבמערכת הביטחון הדעה השלטת היא שההסכם פועל והסיר את סכנת הגרעין המיידית ואף דחה אותה ביותר מעשור, אומר רמון, זה דומה למצב שבו רופא מודיע לחולה שבעוד כמה חודשים הוא צפוי ללקות בסרטן קשה. יש תרופה נגד זה, היא מסוגלת לדחות את פריצת המחלה בשנים ארוכות. האדם הסביר, קובע רמון, ייקח את התרופה בתקווה שבעשור שהרוויח תימצא התרופה המושלמת. זה בדיוק היה תפקידו של ההסכם, והוא מילא אותו בשלמות. מה שטראמפ עושה עכשיו זה להפסיק את התרופה בלי לתת תרופה חלופית במקומה. מי צודק בוויכוח הזה? נחיה ונראה. כלומר, לפחות ננסה לחיות ולראות.

עושה רושם שהקלפים שחולקו לישראל בסבב הנוכחי מושלמים. זה מצב מסוכן שיכול לייצר שאננות בצד שלנו וייאוש בצד השני. היינו כבר במצבים כאלה, ואף פעם זה לא נגמר טוב. אסור לשכוח שהנשיא טראמפ, המכהן כרגע גם כמשיח בן דוד הרשמי, יכול להתהפך בכל רגע נתון או פשוט לא להופיע ברגע המכריע ביותר. אסור לשכוח שאיראן, אחרי כל מה שנאמר כאן, היא מעצמה עם 80 מיליון תושבים, הון אנושי אדיר, תעשייה צבאית מפותחת ותשתית מדעית מרשימה בהרבה מזו שלנו.

לחסן נסראללה יש יכולת להפוך את מרכזי תל אביב וחיפה לעיי חורבות בתוך ימים ספורים, למרות עוצמתו של חיל האוויר ויכולות היירוט ההגנתי המשובחות שלנו. גם ההתנפלות העולצת על הממשל האמריקאי הקודם, ובעיקר על הנשיא ברק אובמה, חרגה כבר מזמן מגבולות הטעם הטוב.

אסור להתבלבל בסעיף הזה: אובמה לא היה עוכר ישראל. הוא היה ידיד ישראל ואוהד ישראל, אבל מנקודת מבט של אמריקאי ליברלי ושמאלני במונחים ישראליים. לא עדכנו אותו שבישראל השמאל כבר הוצא מזמן אל מחוץ לחוק. אובמה קידם את שיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני עם ישראל לשיאים חדשים (שנשברו אצל טראמפ) וגיבה אותנו לאורך כל שמונה שנותיו, אף על פי שאכל מרורים מנתניהו כמעט עד הרגע האחרון. הוא ניגש למשבר הגרעיני האיראני כמו שאמריקאי ליברלי אמור לגשת אליו. שום דבר לא נעשה כאן בכוונה רעה, ואף אחד, גם לא אובמה, לא באמת מעוניין באייתוללות עם פצצת גרעין. הסכם הגרעין הוא הסכם סביר שבלם את הגרעין האיראני לעשר עד 15 שנים.

מי שמתפעל עכשיו מטראמפ, בינתיים בצדק, צריך לזכור גם את זה: היה כבר נשיא רפובליקני תקיף באמריקה. זה שבא אחרי ביל קלינטון. קראו לו ג'ורג' בוש. הוא היה אסרטיבי, היו לו ביצים, הוא כבש את אפגניסטן ואחר כך את עיראק בהמלצתו החמה של בנימין נתניהו. זו הייתה תגובת הנגד לאמריקה הליברלית והפייסנית של תקופת קלינטון. הבעיה היא שזה גרם לאסון. אמריקה כמעט הובסה. ההרפתקאות באפגניסטן ועיראק עלו לה טריליונים, עשרות אלפי חיילים נהרגו, הדם האמריקאי הוקז, והתוצאות היו דלות. כמו בכל מטוטלת, גם כאן זה נגמר בתגובת נגד. כלומר אובמה.

אלה תהליכים טבעיים, מחזוריות קבועה. אחרי אובמה, טראמפ. עכשיו אנחנו שוב בתקופה התקיפה. צריך לקוות שטראמפ ילמד את לקחי בוש ולא ישתגע. בינתיים עושה רושם שזה המצב, אבל אצל טראמפ אין לדעת. נקווה לטוב.

bencaspit5@gmail.com