כדמוקרטיה (לכאורה) שאין לה חוקה אלא רק חוקי יסוד, כתוצאה מהתנגדות של מיעוט דתי קנאי ופרימיטיבי, הפוליטיקאים שלנו עושים לא מעט רעש לבן.

כי מי שמגדיר את ישראל כדמוקרטיה מתייחס לאמת כאל המלצה בלתי מחייבת. אין כאן חיה כזו – יש כאן דיקטטורה דמוקרטית. 13 ראשי ממשלה כיהנו כאן ב־70 שנות המדינה. אף אחד מהם לא אהב את בג"ץ. אבל דומה שדווקא אצל בנימין נתניהו, ראש הממשלה השני לדוד בן גוריון במשך השלטון שלו, נלחמת הקואליציה בבית המשפט העליון ברמת נחישות ותעוזה גדולה באלפי מונים לעומת הרפיסות השלטונית בטיפול בתופעת גביית דמי חסות מתושבי הצפון, באמצעים אלימים של ארגוני פשע מאורגן.

אחת הסוגיות החדשות שחדרו למתחם הציבורי, פסקת ההתגברות, גובה ממפלגות הקואליציה את מרב האנרגיה הקיומית. כל ח"כ, גם אם זו קדנציה ראשונה שלו במשכן, מפרסם אמירות אלימות ומסיתות נגד הרשות השופטת בכלל ונגד בית המשפט העליון בפרט. הציבור אולי שכח, אבל המחנה הלאומי מינה, באמצעים פוליטיים פסולים, רוב מוחלט משופטי העליון. שרת המשפטים איילת שקד מינתה לפני כ־15 חודשים שלושה שופטים מהמגזר הדתי־לאומי במקום שופטים שפרשו.

אבל זה לא מונע ממפלגתה, הבית היהודי, למחות על כל קומבינה שמארגנים מנגד שופטי העליון בראשות הנשיאה אסתר חיות. מישהו כאן שכח שכאשר שופט/ת הוא מינוי פוליטי מובהק, הוא והיא מאמצים את הכללים הנהוגים בפוליטיקה, שבאופן ישיר לא משרתים את כלל הציבור.

הקואליציה, כמו כל קואליציה, שואפת לדאוג אך ורק למקורביה ומצביעיה, ועל אף ששום פוליטיקאי בשלטון לא יצהיר על כך, זה הסאב־טקסט. רק שבקדנציה הנוכחית המאבק הפוליטי בין שני הצדדים הפך לאלים ובוטה באופן חריג. שום פוליטיקאי בבית היהודי לא יאמר את האמת למיקרופון או למצלמה: אנחנו לא מוכנים שבית משפט יפריע לנו לממש את הרצונות שלנו, גם אם הפרשנות של השופטים גורסת שמותר להם להתערב.

כל פוליטיקאי זניח מדבר בסיסמאות כגון: "הציבור בחר בנו לנהל מדינה, הוא לא בחר בשופטים". האמירות האלה הן ספין נמוך וכמובן רחוק מהאמת. כי אותם אנשים שהציבור בחר לכנסת הם אלו שמינו שופטים אך ורק לפי השקפתם הפוליטית – במטרה ודרישה חד־משמעית שיבינו מדוע מונו ושלא יפריעו למהלכי השלטון.

במחנה הלאומי רוצים לגרש את המסתננים; רוצים לסחור בחוק הגיוס כדי למנוע גיוס חרדים, כדי לשמר את הקואליציה; שואפים להשתלט על אדמות פלסטיניות ולבנות עליהן; ופועלים באזור נפיץ כמו חברון לרכישת מבנים מבעלים ערביים.

עתירות מצד יריבים פוליטיים מעכבות את התהליך, כי במקרים רבים העליון מונע את הפעולות. כל מה שהפוליטיקאים מהמחנה הלאומי (הגדרה פוליטית חסרת משמעות, ספין במהותו.) רוצים זה בסך הכל לקבוע את הרכב השופטים שדן בכל עתירה. כי בשביל מה בדיוק מינו את אותם שופטים, אם אינם יכולים לספק את הסחורה?

והמיעוט מביט בהרס הרשות היחידה שאמורה להיות אובייקטיבית ונטולת פניות, ואינו יכול לעשות דבר. מבחן הזמן של השנים הקרובות (אין כאן שמאל כוחני, למרות שנתניהו והמשת"פים שלו טוענים שיש) יקבע אם ייוותר כאן מגדל שן שמגן על כלל הציבור, או שאנחנו בפני השתלטות עוינת. על חוקה אין בכלל מה לדבר. הדתיים טוענים שאלוהים לא רוצה בכך, והוא לא מוכן לפרסם את דעתו בעניין.