1. אין מנוס מלהניח השבוע שהעולם שייך ל"מטורפים" מכל הצדדים. לך תאמין שרודן צעיר ואכזר של רפובליקה חצי סודית, שמאיים על העולם בנשק גרעיני ושבנה כור בסוריה, ונשיא אמריקאי שמעולם לא היה פוליטיקאי או מדינאי ושלפני חודש פיטר את מזכיר המדינה שלו בטוויטר - ירתקו כך את העולם במהלך נועז ובלתי צפוי. תוסיפו לזה את ולדימיר פוטין ועוד כמה מנהיגים בני ימינו, והמסקנה מתבקשת - העולם שייך למטורפים, למנהיגים החדשים.

מה שעשו דונלד טראמפ וקים ג'ונג און היה פשוט וגאוני - במקום לשיר "האמיני יום יבוא" או לזמזם "יום יבוא" - הם פשוט "הביאו את היום", ובגדול. תעוזה מרהיבה, נטילת סיכונים, חזון ותקווה הם חומרי הגלם של האירוע הדרמטי שבו צפינו השבוע, ועדיין לא בטוח שעיכלנו.

2. ובראש, איך לא, חלפה לה המחשבה שאולי בכלל עדיף איש עסקים מיומן ומוכשר עם קבלות בראשות מדינה, על מישהו שגדל וצמח בערוגות הפוליטיקה, בסניפי המפלגה ובמזנון הפרלמנט? שהרי איש עסקים מיומן מבין שצריך לספק תוצאות ולא מלל וחארטות; הוא מבין שרק מי שמעז ינצח ושצריך לקחת סיכונים מחושבים; הוא יודע שהצלחת הניהול שלו נמדדת לפי יעדים שצריך לכמת אותם לרווחים בסוף הרבעון; ושהוא מחויב לשימור לקוחות ולחתירה למצוינות.

איש העסקים יודע גם לנהל תקציב, לנהל מו"מ (תורה בפני עצמה), לקבל החלטות בזמן אמת ובשעת כושר והזדמנות - ולא רק כשהאקדח מוצמד לרקה.

איש העסקים יודע בדרך כלל לרכז צוות, להחליף כשצריך, לבחון עלות מול תועלת ולזכור את מי הוא משרת בדיוק. טראמפ, למשל, שחלקים בארה"ב עדיין לא לגמרי קמו מתקופת האבל על בחירתו, יודע לקבל החלטות - התקיפה בסוריה, ביטול הסכם הגרעין עם איראן, ההכרה בירושלים והעברת השגרירות והפגישה ההיסטורית עם קים. הקצב מהיר ומסחרר, יש גם סיכונים, אבל עושים עסקים, מנהלים מדיניות ומקבלים החלטות.

כשהעליתי השבוע בטוויטר את שאלת איש העסקים בראשות המדינה, השיבו לי רבים שאני צודק ושנתניהו היה מנהל המכירות של רהיטי רים. נראה אותו בקרוב, כשהשותף מהבית הלבן יציג לו את העסקה עם הפלסטינים ואת "החשבונית" על ההכרה בירושלים והעברת השגרירות. אצל אנשי העסקים הבכירים "אין ארוחות חינם".

3. ובחזרה מהעולם הגדול אל "השכונה" שלנו. הייתי שמח מאוד אם ראש הממשלה נתניהו היה מגבש מדיניות מול המתרחש ברצועת עזה, מעגן אותה בהחלטת ממשלה ומבצע בהדרגה ולאור הערכת מצב. תוכנית כזו צריכה להיעשות בשתי רמות: הראשונה - ייזום כינוס ועידה אזורית או בינלאומית בהשתתפות ארה"ב, רוסיה, מצרים, סעודיה, ירדן, המפרציות, הרשות הפלסטינית, ישראל ואולי מדינות נוספות, להצהרה על מחויבות מותנית לשיקום רצועת עזה ורווחת תושביה תמורת פירוז הרצועה, מיתון חמאס או גירושו.

ברמה השנייה - דרושה תוכנית ישראלית ומצרית מיידית להקלת הלחץ על תושבי עזה, הקלה משמעותית בהכנסה ובהוצאה של סחורות, הרחבת מרחבי הדיג והשעות שבהן מותר לדוג, חידוש ההיתרים להכנסת פועלים לישראל, סיוע הומניטרי ככל שיידרש, ואפילו מתן היתר לרשות הפלסטינית להשתמש פעמיים בשבוע במזח בנמל אשדוד. למשך שעות אחדות הוא יהפוך ל"מזח פלסטיני" לצורך קבלת סחורות עם בידוק ישראלי שיוכנסו לרצועה. זה יקנה כוח לרשות מול חמאס, יקל על התושבים, ישרת את ההסברה הישראלית וישמש מנוף לחץ במקרה של חידוש הטרור או ירי הרקטות.

ישראל חייבת לוודא שלעזתים יהיה מה להפסיד, וזה כרוך בתעוזה ובנטילת סיכונים ממש כמו בגדה. מדובר בתוכנית זמנית ומיידית עד להתוויית תוכנית בינלאומית, גירוש חמאס או הגעה להבנות בינו לבין ישראל, דרך מצרים או בלעדיה. לא רק למזון, מים, חשמל ומגורים הם מחכים, אלא גם לתעסוקה, טכנולוגיה, קדמה ותקווה. עזה מדרום לנו ותישאר שם לנצח, אלו הם השכנים שלנו, ואיתם נצטרך לחיות. כשיירו עלינו וינסו לחצות את הגבול - ייתקלו בצה"ל. כשיתנהגו אחרת, ייתקלו בגזרים ולא במקלות. אין דרך אחרת.

איך אמר החבר הג'ינג'י של נתניהו השבוע בסינגפור: "כל אחד יכול להחליט על יציאה למלחמה, אבל רק אמיצים יכולים להחליט על שלום".

4. האלופים יאיר נוה, אלעזר שטרן, יעקב עמידרור, ישי בר, אביחי מנדלבליט, מנחם פינקלשטיין, יפתח רון טל, גרשון הכהן, עמי שפרן, תא"ל יוסי בינהורן ואחיו תא"ל שמואל קרן ותא"ל שמואל טולדנו - כל אלה אנשים דתיים שישבו סביב שולחן המטה הכללי של צה"ל ולא בגלל הכיפה שהייתה על ראשם, אלא בגלל מה שהיה להם מתחתיה, בראש ובכישרון.

האמירות השבוע בעקבות אי־קידומו של תא"ל עופר וינטר (כמו אי־קידומו של תא"ל רסאן עליאן הדרוזי), שלפיהן לגדי איזנקוט במטכ"ל אין דתיים, היא אמירה מסוכנת, שנועדה להתערב בשיקולי הרמטכ"ל בקידום קצינים על פי כישורים והתאמה לתפקידים הרלוונטיים. זוהי זכותו וחובתו של הרמטכ"ל למנות את המפקדים המתאימים לדעתו.

תא"ל וינטר הוא קצין עתיר זכויות, אמיץ ועשוי מחומרים מוצקים, הוא נון־קונפורמיסט, דעתן - אבל לא אלו הסיבות שהביאו את הרמטכ"ל לפסוח עליו גם בסבב הזה. פעם שולחן המטה הכללי היה מורכב מרמטכ"לים קיבוצניקים, שכיום כבר אינם. בקרוב יהיו שם גם דתיים שצומחים בשורות הפיקוד הבכיר. מה שאולי הפריע לקידומו של וינטר הוא התעשייה הפוליטית־תקשורתית סביבו וסביב קידומו, שהאפילה על כישוריו. חבל.

5. עשרה קבים של מנהיגות נפלו על מדינת ישראל, ותשעה מהם נטלה כנראה מפלגת העבודה. כמות המדינאים והמגה־מנהיגים (בעיני הציבור או בעיני עצמם) שמרוכזים במפלגה הזו ושמטילים על כנפיה את כובד משקלם - מקשים על ייצוב הכנפיים ועל ההמראה. ככה כבר שנים הרבה ובהרכבים שונים. הפעם נשלפות הסכינים באיחור מה מחמת הרשתות החברתיות והתקשורת, אבל המסורת והמורשת של "השמד את המנהיג" נמשכת במלוא עוזה.

למעט פרק קצר של מפלגת קדימה, הקימו כאן ממשלות רק מפלגות העבודה או הליכוד. זה יכול לחזור על עצמו בעתיד (לא בקלות), ואם זה לא יקרה, זה רק משום שבחזית המפלגה הזו אין קבוצת אנשים עם מטרה אחידה, עם רעב בעיניים וסכין בין השיניים, שמעדיפה להצמיח מועמד לראשות ממשלה שירכוש אמון וינצח, אלא במקום זאת אנשים המתחרים ביניהם על ראשות האופוזיציה. חבל שכך.

6. ישבתי השבוע במרפסת ביתי שבקיבוץ והתבוננתי בעצי הפרי, בגינת התבלינים ובשיחי הנוי שאני קשור לכל אחד מהם בנפרד, העפתי מבט אל השבילים במעלה הגבעה ואל גגות הרעפים בבתים שממול. הרבה שינויים עבר הקיבוץ שלי: חברתיים, כלכליים, דמוגרפיים. הוא הפך לקיבוץ מופרט עם קהילה גדולה, חזקה וחמה. ואז חשבתי על משמעות המילה "בית".

אין להם מחיר, לבית ולגינה שלי, וככל שהדבר תלוי בי, לא אזוז ממנו לעולם. ואז עברו המחשבות אל נתיב האבות ואל התושבים שפונו, ולבי נחמץ וגרוני נשנק. ככה סתם בערב אחד במרפסת בקיבוץ.

שבת שלום.

avi@bnayahu.com