מגילת העצמאות הונפה בכנסת במושב המיוחד שזומן לצורך דיון בחוק הלאום. טענות איומות המאשימות את ישראל באפרטהייד נשמעו מעל הדוכן, מיד לאחר שהדובר פתח במילים “יו”ר נכבד”. מעטים שמו לב לאבסורד שיש בטענה שישראל היא מדינת אפרטהייד, כאשר יו”ר מליאת הכנסת, שאותו בירכו לפי כללי הטקס, היה ערבי. כן, ח"כ עיסאווי פריג’ ממרצ הוא אשר ניהל את ישיבת הכנסת בנושא חוק הלאום. יש לומר שהוא ניהל את הדיון בכל ההגינות, השתיק את הצעקות וההפרעות לדוברים בזכות חוק הלאום וניהל הכל בתקיפות, אבל תוך כדי חיוך. הוא בכלל חבר כנסת חייכן כלבבי, אם כי הוא גם ידע לכנות את היהודים מעל דוכן הכנסת, ובאותו חיוך, כשב”חים (שוהים בלתי חוקיים) בארץ ישראל.

גם אני מחייך כאשר מדמיין לעצמי מה היה קורה אם מגילת העצמאות הייתה צריכה להיכתב היום על ידי חברי הכנסת הנוכחיים. היא לא הייתה נכתבת לעולם. בטח לא בנוסח הזה. הבה נבדוק את הפתיחה: “בארץ ישראל קם העם היהודי, שבה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, ובה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי”.

מה? הייתכן שהצהרה חשובה כזו תיפתח בלי להזכיר את אבינו שבשמיים? אין ספק שחלק מחברי הכנסת היו מנהלים מלחמה סוערת כדי שמגילת העצמאות תיפתח במלים “בחסדי אלוקים המבורך”, העובדה שגם בהמשך המגילה לא מוזכר בשום מקום הקב”ה (בשורה האחרונה מוזכר ביטוי מעורפל: צור ישראל) מבטיחה לנו שהמגילה לא הייתה עוברת בכנסת.



נמשיך. “קם העם היהודי”. ככה? ומה עם עמים אחרים? כל התקדמות בכתיבה תיעצר כאן על ידי גורמים שניחנו בראייה אוניברסלית וברגישות לעוד עם אחד אשר קם בארץ ישראל, לדעתם הנחרצת.

אחת הבעיות שלנו היא שארץ ישראל היא מולדת של שני עמים מוטלים בספק. רבים טוענים במידה רבה של צדק והיגיון שהיהודים אינם בדיוק עם, וכמובן קשה מאוד לטעון ברצינות שהפלסטינים הם עם. ארץ ישראל היא, כידוע, מולדת של שני לא עמים.

“והוריש לעולם כולו את ספר הספרים”. לעולם כולו? קומסי קומסה. הסינים וההודים לא ירשו מאיתנו את ספר הספרים, וכך עוד שבטים רבים באמזונס. אני משוכנע שחברי כנסת שהשכלתם מעל הממוצע לא היו מאפשרים כתיבת דברי הבל צרי אופק כאלו. וכך הלאה וכך הלאה. ויכוחים על ניסוח מגילת העצמאות היו נמשכים מ־1948 ועד היום, ומגילה מוסכמת לא היינו מצליחים להפיק מהם. למעשה, לא היינו מצליחים בכלל להכריז על הקמת המדינה אם זה היה תלוי בישראלים של היום.

"מה יהיה אם האו"ם יחליט אחרת?"

אני זוכר את הספקות שעלו בי כאשר למדתי בכיתה י’ את מגילת העצמאות. אלו היו ספקות שהמורה העלה. לא אשכח את הרגשת ההתענגות שפשתה בי קלות כאשר המורה הציע להטיל ספק במסמך מקודש. נכון שזה היה בבית הספר בקיבוץ נצר סרני, ולא ממש במערכת החינוך הרשמית, אבל היינו רגילים שאם לומדים שיר של משורר, למשל, לא ניתן לכתוב במבחן שהשיר לא שווה הרבה. כך גם לא תתקבל הסתייגות מחומרי לימוד אחרים אם אתה רוצה ציון עובר. הביקורת על נוסח מגילת העצמאות היה חידוש לימודי בשבילי. הטלת ספק הוא תענוג שקל להתמכר לו, ויש רבים אשר כבר מכורים להטלת ספק ללא אפשרות גמילה, אבל אז, כשהייתי בן 16, זה העיר אותי בשיעור שלכאורה היה צפוי להיות משעמם.

הנקודה שבה ניסוח מגילת העצמאות נראה לקוי למורה שלנו משכנעת. הוא הצביע על כך שבמגילת העצמאות כתוב: “ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל”. מה נראה כאן פגום בעיני המורה שלנו? לא, הוא לא עשה את תרגיל הטלת הספק האוטומטי. הוא לא הטיל ספק בזכותנו הטבעית וההיסטורית. לא מדובר במורה או בחבר כנסת של שנת 2018. מה שהוא שאל היה מדוע כתבו שההכרזה היא על יסוד החלטת האו”ם. “מגילת העצמאות לא צריכה להיות תלויה בגורמים זרים”, הסביר המורה. “מה יהיה אם האו”ם יחליט אחרת יום אחד?”

מי שיקרא את כל מגילת העצמאות יגלה שההסתמכות על האו”ם מוזכרת בה יותר מפעם אחת. נקודה זו, ועוד הסתייגויות רבות שלא נזכיר כאן כדי להימנע משעמום, מספיקות כדי לדחות את הרעיון להפוך את מגילת העצמאות לחוק. הרעיון הזה טוב להפגנות עליזות בכנסת, אבל איננו רציני ואפילו מסוכן.