"אדוני השר, האם יש בין ישראל לחמאס הפסקת אש?", "גברתי השרה, האם ישראל מנהלת משא ומתן עם חמאס על הפסקת אש?". אלה רק חלק מהשאלות שעליהן לא ניתנה תשובה אתמול בכניסה לישיבת הממשלה, וזו אינה הפעם הראשונה. השרים, חברי הקבינט, מעדיפים להתחמק מהמצלמות ומהשאלות ולרוץ פנימה, אל תוך חדר ישיבת הממשלה, במקום להתייצב מול השאלות.

לא מהעיתונאים בורחים השרים אלא מהציבור, שלו מגיע לקבל תשובות בעולם של חצאי אמיתות והתבטאויות מגורמים ישראליים עלומי שם. בחודשים האחרונים, וביתר שאת בשבוע האחרון, השרים לא מרגישים שהם צריכים לענות על שאלות, חלקן קשות, חלקן טריוויאליות ממש. לדוגמה: האם העובדה שישראל הפסיקה את התקיפות ברצועת עזה מעידה בהכרח כי הדרג המדיני הורה לצה"ל לקבל את הפסקת האש שדרש החמאס?

במקום לספק תשובות, גורמים ביטחוניים ומדיניים מפזרים מסרים קצרים ופסקניים מאחורי מעטה של אנונימיות, שבהם נאמר: "הדיווח על הפסקת אש אינו נכון". אז מה כן נכון? האם הציבור לא אמור לקבל תשובה מה הדרג המדיני, זה שהוא בחר, מחליט לעשות? אבל השרים מעדיפים לחייך למצלמה, להניד את ראשם ובעיקר להתחמק.

נכון, דיוני הקבינט הם חסויים ובמרבית המקרים השיקולים הביטחוניים מחייבים את השרים לשמור על שתיקה. אך לאחר שמתקבלת החלטה משמעותית כמו זו שהתקבלה בלילה שבין חמישי לשישי "לנצור את האש", מגיע לציבור להבין מדוע החליטו כך השרים ובעיקר מדוע החליט על כך ראש הממשלה, שהוא ראש הפירמידה. הציבור בכלל, ומאות אלפי תושבי הדרום ועוטף עזה בפרט, מחכים לתשובות והגיע הזמן לתת להם.