בשבוע הבא יסיים העולם הערבי לעכל את עדרי הכבשים שלעס בחג ויתחדשו השיחות על הסדרה בעזה. הירידה הדרמטית במספר התקריות סביב הרצועה מסמנת שחמאס מאוד מעוניין בהתקדמות. ישראל תצטרך להחליט אם היא ממשיכה להתעקש על האשליה של החזרת אבו מאזן לרצועה, או שתכיר כבר בעובדה שמהתיש המבוגר הזה כבר לא ייצא חלב, בטח שלא הסדר וגם לא שליטה בעזה. 


ראש השב"כ נדב ארגמן, שמוביל את המגעים מול המצרים, הזהיר את שרי הקבינט שלא לדחוק את אבו מאזן אל מחוץ להסדר בעזה. ארגמן טען שמהלך כזה יהווה מתן פרס לטרור, יחליש את המתונים ויוכיח שרק באלימות ניתן להגיע להישגים מול ישראל. המסר לדור הצעיר, הוא טען, יהיה שעדיפה גישת העימות של חמאס על הגישה ההסדרית של עבאס. 


כמו כל ראשי השב"כ, גם ארגמן מסתכל על העולם דרך המשימה המרכזית שלו: סיכול ומניעת טרור. ככזה, הוא רואה באבו מאזן שותף יעיל שכוחותיו פועלים כבר שנים כתף אל כתף עם ישראל בסיכול הטרור ביהודה ושומרון. כוחות הביטחון הפלסטיניים אכן היו שותפים משמעותיים לשיתוק הכמעט מוחלט של הטרור המאורגן בגדה ולדיכוי הדרמטי של תופעת טרור הבודדים. השותפות הזאת לא התבססה על אהבת מרדכי אלא על שנאת חמאס ועל ההבנה שתופעת המפגעים הבודדים תפגע קשות באיכות החיים של הפלסטינים.


מחמוד עבאס היה תמיד אדם נרגן, ובערוב ימיו הפך נרגן יותר. ב־15 השנים שבהן הוא מנהיג את הרשות הפלסטינית גינה את הטרור, גם בערבית, ובאותה נשימה תמך במחבלים ובמשפחותיהם. כמיטב המסורת של עמו, החמיץ הזדמנות לומר בפעם הראשונה "כן" פלסטיני אל מול ההצעה הנדיבה של אהוד אולמרט ב־2008. 

הוא גם לא ידע לקרוא את השינוי העולמי שחוללה בחירתו של דונלד טראמפ ואת אישיותו של הנשיא האמריקאי. בפגישה ביניהם תבע ממנו טראמפ לחדול ממימון טרור. שלא כדרכו המתפתלת, עבאס השיב בסירוב מפגיע וחד־משמעי. טראמפ רשם לפניו את מה שרובנו כבר הבנו: שהאיש הזה הוא לא פרטנר. אולי התקרית הזאת הייתה אחד הזרזים להחלטה להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. 


אבו מאזן. צילום: AFP


מאז נכנסו הפלסטינים לכוננות ספיגה של "עסקת המאה" המובטחת. כל אמירה אמריקאית או ישראלית מתפרשת כרמז למה שצפוי להיות במסמך הזה, שיוצג כנראה עוד לפני הבחירות בישראל. כבר עכשיו ברור שזו תהיה הצעה שהפלסטינים מאוד לא יאהבו. אבל זו לא הצעה להסדר סופי, ולכן יש לטראמפ סיכוי ליישם אותה. 


מה גם שהרחוב הפלסטיני אדיש. הוא לא יצא לרחוב כשעשרות עזתים נהרגו בעימותים על הגדר, ולמעט הר הבית - יש מעט מאוד נושאים שיוציאו אותו מאדישותו. המאבק הפלסטיני עובר בשנים האחרונות תהליך של אזרוח. השיח ברשתות החברתיות עוסק היום יותר בנושאי חברה ותרבות ופחות בהשגת טריטוריה ובסמלים לאומיים.


ההנהגה הפלסטינית גם לא מציעה שום דרך: המו"מ עם ישראל נקבר כבר מזמן, המאבק האלים לא הוביל לתוצאות, ואפילו חמאס עסוק בעיקר בלחפש הפסקת אש. עבאס כבר מבין שלא יזכה בחייו להגשים את המאוויים הלאומיים של עמו. החבורה שמקיפה אותו מתארגנת כבר ליום שאחרי. מדובר באנשים פרגמטיים, שמכירים היטב את ישראל: רה"מ ראמי חמדאללה, ראש המודיעין מאג'ד פרג', סגן יו"ר פת"ח מחמוד אל־עאלול והשר לעניינים אזרחיים חוסיין א־שייח'. כולם מבינים שגישת "הכל או כלום" של עבאס לא תוביל לשום הישג.


לפחות חלק מהחבורה הזאת עשוי לחבור ולשתף פעולה ביום שאחרי עבאס. יש גם גורמים שיאתגרו מהלך כזה, כמו ראש המודיעין לשעבר ג'יבריל רג'וב או מוחמד דחלאן העזתי. אבל ספק אם ניסיונותיהם לגייס את אנשי התנזים במחנות הפליטים יוכלו לאיים על השררה שמחזיקה החבורה הזאת.


דרכו של עבאס


בינתיים האינטרס הישראלי הוא לפצל את הבעיה הפלסטינית. ממילא אין לנו שום דרך לנסח מדיניות אחת ולהחיל אותה גם על עזה וגם על יו"ש, ואין גם דרך להחזיר את הרשות הפלסטינית לעזה, גם לא במלחמה. כמו שאמר נפוליאון: "אפשר לעשות הרבה דברים עם כידונים, אבל לא לשבת עליהם". גם עבאס כבר מבין שלא ידרוך עוד לעולם על אדמת עזה.


במשך שנה וחצי הוא פועל כדי לייסר את תושבי הרצועה: מונע מהם חשמל, משכורות ושיפור תשתיות. לצערי, ממשלת ישראל הלכה איתו בדרך הזאת עד שהבינה שעבאס דוחף אותנו ואת חמאס לעימות שישרת רק אותו. נדמה לי שבשבועות האחרונים חלחלה ההבנה בקרב מקבלי ההחלטות בישראל שהגיע הזמן לנתק בין עבאס וחמאס.


לישראל אין שום אינטרס להשאיר את שתי הטריטוריות השונות האלה מחוברות: לא מדינית ולא ביטחונית. הרי מדובר בשתי טריטוריות שאנחנו חיברנו ביניהן לפני 50 שנה. אין לנו שום עניין להקים שוב "מעבר בטוח" בין עזה לגדה ולאפשר תנועה ביניהן. לשמחתי, גם אין אף אחד במרחב השפוי של ישראל שחושב שצריך לחזור ולהתיישב בעזה. לכן המגמה צריכה להיות בידול בין שתי הישויות.


צריך להכיר בעובדה שלצדנו התבססה מדינת אויב המנוהלת על ידי חמאס. סביר שעוד נילחם בה, אבל כרגע יש הזדמנות להעלות את היחסים איתה לפסים אחרים. מעבר לנושאים המיידיים של החזרת החללים והשבויים, ההסדרה צריכה להתבסס על מתן תמריצים למניעת התעצמות ועל שמירת היכולת לפעול אם נראה המשך התעצמות של חמאס. פירוז מוחלט לא היה בתולדות המזרח התיכון וגם לא יהיה בעזה.


זה יאפשר להשלים, באיחור ניכר, את מהלך ההתנתקות שהחל לפני 13 שנה ולהסיר מאיתנו את האחריות לתושבי הרצועה. אם תינתן לעזה הדרך לצאת אל העולם - יהיו גם המונים שינצלו אותה וינסו את מזלם במקומות אחרים. אירופה הרי הצהירה לא פעם כמה היא חרדה לגורל תושבי הרצועה, אז בבקשה, שיתכבדו ויתחילו לקלוט משם מהגרים (או "מבקשי מקלט" בלשון המכובסת).


רבים שואלים מדוע המצרים לא לוקחים אחריות על הרצועה. התשובה פשוטה: כי אנחנו לקחנו והם חכמים מאיתנו. כשיצאנו מעזה הודענו לתושבי הרצועה שהם לא יטוסו, לא יפליגו ולא ייצאו דרכנו ביבשה לשום מקום. מאותו רגע נשארה האחריות להשקייתם, הזנתם והדאגה לתנאי חייהם - עלינו. הגיע הזמן להשתחרר ממנה.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר. 

tguvot@maariv.co.il