בפרוס 25 שנה לחתימה הגורלית ההיא על מדשאת הבית הלבן הודיע השבוע משרד החוץ האמריקאי שהוא סוגר את שגרירות אש"ף בוושינגטון. הסיבה פשוטה: הפנייה של הפלסטינים לבית המשפט בהאג נגד ישראל והסרבנות שלהם לנהל מו"מ ישיר. האמריקאים גם הבהירו שכל פנייה לבית הדין בהאג תגרור תגובה חמורה, והזהירו את בית הדין עצמו מפני פגיעה בישראל.



ראש הממשלה בנימין נתניהו מיהר לשבח את המהלך האמריקאי כדרכו, כאילו מדינת ישראל לא מנהלת מדיניות הפוכה מזו של האמריקאים באותם עניינים עצמם. ישראל ממשיכה גם כיום, 25 שנה לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, לטפח את הישות הפלסטינית. זאת אף על פי שהפלסטינים מתייחסים אלינו כאל אויב ופועלים בכל שדה אפשרי כדי לרסק ולהכניע אותנו.



ישראל, בניגוד לארה"ב, לא הגיבה מעולם על העוינות והתוקפנות הפלסטינית, חוץ ממלחמה בטרור. אפילו לא סגרנו משרד כלשהו של הרשות ברמאללה. להפך, שר האוצר הישראלי הכריז רק לאחרונה על ועידה לגיוס כסף עבור הפלסטינים. בד בבד ראש השב"כ הישראלי מתקומם נגד יוזמות להדיר את חבורת אבו מאזן מהמשא ומתן ל"הסדרה", וצמרת צה"ל לא מפסיקה לתמוך בראש הרשות ובחבריו. הם בטח יודעים משהו שנסתר מההבנה של האמריקאים. משהו שמחשבה רציונלית איננה מסוגלת לקלוט.



כי כאשר חושבים על זה, האם יכולה להיות תגובה טבעית יותר מאשר לחנוק את מי שחותר תחתיך, מי שמחנך ומטיף לשנאה תהומית כלפיך, מפיץ עליך עלילות זדון ברחבי העולם, ומעל הכל מנסה להכניע אותך? האם אין זה מובן מאליו שיש להחיל כלפי אויב השוכן בתוכך ותלוי בחסדך לפחות את המדיניות שאתה נוקט נגד אויב רחוק כמו האיראנים?



שגרירות אש"ף בוושינגטון, צילום: רויטרסשגרירות אש"ף בוושינגטון, צילום: רויטרס



כאילו לא קרה דבר



כל כך התרגלנו להתייחסות סלחנית של ישראל כלפי הרשות הפלסטינית, עד שנדרש לנער חזק את הראש ולשאול: מה קרה לנו ב־25 השנים האחרונות, מאז טקס החתימה הרשמי על הסכמי אוסלו ב־13 בספטמבר 1993? נניח לרגע את הוויכוח על עצם חתימת ההסכמים, נעזוב את הנחות היסוד השגויות, הרשלנות הפושעת וההונאה העצמית; נתייחס רק לאירועים שהתרחשו מרגע החתימה ולתגובות הצמרת הישראלית. זו של מכונני ההסכם יצחק רבין ושמעון פרס, וזו של מתנגדי ההסכם מהליכוד, מי שברוב השנים שחלפו מאז 1996 מובילים את ממשלת ישראל.



בחודש מאי 1994 נאם יאסר ערפאת את הנאום המפורסם ביוהנסבורג, שכונה "נאום הג'יהאד". שירותי הביטחון הישראליים ידעו על כך היטב ושתקו במכוון. התוכן נחשף דווקא על ידי חבר הכנסת בני בגין והמחיש שאין כל קשר בין ההתחייבויות והנאומים החגיגיים הגלויים של הפרטנר החדש לבין מה שהוא באמת חושב ומתכנן. בנאום קרא ערפאת להמשך ג'יהאד נגד ישראל ותיאר את מהלך אוסלו כתוכנית הונאה.



איך הגיבו לחשיפה המביכה שותפיו הטריים של ערפאת לחוזה "השלום"? בהתעלמות, במלמולים ובהעמקת הדיכוי של "אויבי השלום", מי שהעזו להצביע אז על השקר הגדול של אוסלו.



באותו חודש נכנס ערפאת לעזה דרך מעבר הגבול ברפיח. הוא ביקש להכניס איתו כמה מרוצחי מינכן וסורב. אלא שבגבול נראה שערפאת יושב גבוה ומוזר, בתוך המכונית המהודרת שהביא. התברר שהוא ישב על אותם רוצחי מינכן שהתחייב לא להכניס לעזה. בהמשך בדיוק באותו האופן, החל מרגע כניסת הפלסטינים לעזה וליריחו, ואחר כך בכניסה ליתר הערים, התחוור שאין כל משמעות לאף מילה והתחייבות שלהם. ההסכמים הציבו פרמטרים ומספרים מדויקים לגודל כוחות "המשטרה הפלסטינית" בכל מקום ומקום, כמו גם כמה רובים ואקדחים יוחזקו בידיה. הם הגדירו עד היכן מותר לכוחותיהם להיכנס ולפעול. כך באזורי B, C ובתוך השטח הריבוני של מדינת ישראל. מהרגע הראשון הכל הפך לבדיחה עצובה ורצחנית.



הפלסטינים צפצפו על ההתחייבויות שעליהם חתמו, ועשו ככל העולה על רוחם. הדבר בא לידי ביטוי באופן המיידי והחמור ביותר ביחסם לפלסטינים שסייעו לישראל, שעליהם הגנו ההסכמים במיוחד. אנשי ערפאת, בראשות החבר הטוב של ראשי המודיעין הישראליים ג'יבריל רג'וב, חטפו, עינו וגם רצחו את הידידים הכי טובים שלנו. אפילו בירושלים שבריבונות ישראלית. השב"כ פעל להגן באופן נקודתי, לא תמיד מספיק. אבל ההנהגה הישראלית הבליגה והתעלמה, כאילו לא קרה דבר.



ישראל של רבין ופרס התעלמה מההפרה הבוטה, השיטתית, הנרחבת של כל ההסכמים. זו שהייתה ברורה עוד לפני גלי הטרור האיומים שהוביל ערפאת. כי עמידה על ההסכמים חייבה להודות בכישלון של מי שיזם אותם. רק נחלי הדם של האינתיפאדה השנייה, ששיאם היה בחודש מרץ 2002, הכריחו את אריאל שרון לשנות חלקית את כללי המשחק ולהחזיר את השליטה הביטחונית בכל יו"ש לידי ישראל. אם כי השליטה הביטחונית היא לא חזות הכל, הישות העוינת נותרה חזק בתוכנו.



החידלון של הליכוד



החל מאמצע 1996 ומאז לאורך רוב השנים הליכוד בשלטון. בתחילה ממשלת נתניהו הראשונה, לאחר הפסקה קצרה אריאל שרון ואהוד אולמרט, ושוב ראש הממשלה הנוכחי. נתניהו, כדאי להזכיר, התנגד נחרצות להסכמי אוסלו והסביר ברוב כישרון מדוע המבנה הבסיסי שלהם הוא אסון. אלא שזמן קצרצר אחרי כניסתו לתפקיד במחצית 1996 הכניע אותו ערפאת ללא תנאי. הוא יזם את מהומות המנהרה והוריד את נתניהו על הברכיים, עד כדי לחיצות ידיים חמימות בוושינגטון, אימוץ הסכם חברון וחתימה על הסכמי וואי.



נתניהו המשיך והעמיק את דרך האסון של אוסלו, שעליה הצביע ברוב כישרון כשהיה באופוזיציה. בד בבד, נתניהו המשיך לשאת נאומים חוצבי להבות, בין היתר במרכז הליכוד נגד הסכנה הקיומית שטמונה בעצם ההקמה של מדינה פלסטינית. גם תפיסת העולם הזו של מנהיג הליכוד התהפכה בחטף בעקבות נאום קהיר של ברק אובמה, לפני עשר שנים.



מאז ועד היום ישראל של נתניהו והליכוד היא המגינה העליונה של תפיסת אוסלו. היא משמרת את המצב בשטח ופועלת על פי תפיסת העולם שהנחתה את פרס, ביילין ורבין. זאת אף על פי שכל ההנחות של אוסלו הוכחו כשגויות ורצחניות, ואף על פי שכל מה שהזהיר נתניהו מפניו התממש. אכן מדובר בישות שמנהלת מתוכנו מלחמת חורמה נגד מדינת ישראל והתנועה הציונית. מכוננת את עיקר המסע הבינלאומי נגדנו, את ה־BDS, מספקת את הדלק למועצת זכויות האדם ויתר ניסיונות הרדיפה כלפינו.



אף על פי שמדובר בישות שמחנכת את ילדיה ואזרחיה לשנוא אותנו ולחתור לחיסול הקיום של מדינת ישראל. על אף שהיא מנסה לבנות יכולות צבאיות נגדנו. מבחינת נתניהו, ממשלתו וקציניו הבכירים הכל בסדר. בניגוד לשמעון פרס, נתניהו תוקף מילולית את אבו מאזן וישותו. אבל כמו פרס הוא לא עושה דבר. כלומר עושה בדיוק אותו הדבר: משמר ומחזק את האויב שבתוכנו.



כמה פעולות פשוטות של ממשל אמריקאי שפוי המחישו לנו עד כמה כללי המשחק שישראל גזרה על עצמה אומללים ושגויים. מההחלטה בעניין אונר"א והפליטים ועד לסגירת הקונסוליה בוושינגטון. יש לקוות שהבית הלבן יסמן את הדרך גם לגדי איזנקוט, לנדב ארגמן, לאביגדור ליברמן ולנתניהו עצמו - מי שאבדו ביער הכזב של אוסלו.