ייתכן שרבים פשוט יצאו לחופשה ולכן נדמה שנאלמו, אבל צעדי הריסון של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מול ההנהגה הפלסטינית עוברים יחסית בשקט בצד השמאלי של המפה. אומנם נשמעו כמה נזיפות רפות, אבל זה לא דומה להתנגדות הנחרצת שהתרגלנו אליה, ולהתקוממות האוטומטית לכל מהלך שלא מצדד בצד הפלסטיני. עדיין אין לדעת מה יילדו הצעדים של סגירת הברזים וסגירת הנציגות של אש"ף בוושינגטון, ובכל זאת - השקט היחסי משמאל הוא סימן טוב, ולו רק בגלל השינוי בשיח. 

השיח הרב סביב הסכסוך הפך עם הזמן ל"קאונטר־פרודקטיב" (התרגום הוא לכאורה ״לא יעיל״, אבל זה מעבר לסתם ״לא יעיל״ אלא ״עובד נגד המטרה״). האמירות המוגזמות, שנועדו לנער את ההנהגה הישראלית ולדחוק בה להביא הסכם, חצו איזשהו גבול. כך גם הנדיבות הבינלאומית, שנועדה למשוך את ההנהגה הפלסטינית לשולחן הדיונים והועילה בהתחלה, אך בשלב מסוים השיגה תוצאה הפוכה לגמרי. ככל ש״החליקו״ לה יותר, כך הפכה ההנהגה הפלסטינית נוקשה יותר, בעייתית יותר, סרבנית יותר. 

לרגע נדמה היה שמסע יחסי הציבור של הרשות הצליח באופן פנומנלי, כי חלק גדול כל כך מהעיתונות העולמית קיבל את הנרטיב שלה. אבל התוצאה היא שהציפיות של ההנהגה הפלסטינית הגיעו למחוזות הזויים. הגענו למצב שבו החבר׳ה האלה מקבלים כבר שנים כבוד, לגיטימציה, תמיכה, כספים, הכרה, שלא לדבר על חיים מרופדים וחליפות שלושה חלקים, ומתייחסים לכל כאל דבר מובן מאליו. אף אחד לעולם אינו מדבר איתם על השחיתות, על השלטון הטוטליטרי שמיסדו, על הפיצול הפנימי, על ההסתה, או על הדבקות במונח המכובס שנוגד כל תהליך שלום ושמו "זכות השיבה". כך זה התנהל והתעצם במשך 25 שנה.

מצד אחד יש היגיון בכך שארה״ב טורפת את הקלפים. איפה בדיוק נשמעה נוסחה כזו שלפיה גם תקבלו ממני כסף וסובלנות וגם תקללו ותסרבו להיפגש כדי לשמוע את הצעת השלום שלי? ההנהגה הפלסטינית איבדה כל קשר למציאות, כי כנראה התחילה להאמין בנרטיב שהיא מכרה. אבל זה קרה משום שבמשך השנים שוחרי השלום למיניהם ״החליקו״ לה. התרגלו לומר ״לא נורא, יחסית לחמאס הם משתפים פעולה״, או ״הם לא באמת מתכוונים״, או ״יחסית לרב־מרצחים אפשר איכשהו לחיות עם מכחיש שואה״. לכאורה, למען השלום התעלמו מאמירות בוטות, מתרבות קלוקלת ומסרבנות של ההנהגה הנחשבת מתונה. 

השאלה היא איך יורדים מהעץ הזה עכשיו. זה בהחלט לא פשוט, ואפשר להבין את העצבים של אבו מאזן ושל סאיב עריקאת. אבל אין טעם לגלות הבנה להשמצות ולאיומים שלהם כלפי ארה״ב. עד היום ייפוי המציאות לא רק שלא עזר לקדם את השלום, אלא עזר למעמדם של אבו מאזן ואיסמעיל הנייה, אבל לא לפלסטינים עצמם.

המציאות היא שיש סבל פלסטיני, אבל הוא מנוצל לרעה באופן קבוע על ידי הנהגה מושחתת. כל עוד לא נעשה הפרדה בין האנשים לבין ההנהגה שפוגעת בעקביות באינטרס של עמה, לא נגיע לשום דבר (שזה בעצם בדיוק מה שקרה). ניצול ציני של כאב אמיתי אומנם מאפיין פוליטיקה בכל מקום, אבל אצל הפלסטינים זה קיים ביתר שאת ובדרך הרסנית במיוחד. אם רוצים צדק לעם, למוחלשים, צריך לדעת להפריד בינם לבין המנהיגים שרק מתיימרים לייצג אותם. 

ללכת לאיבוד בנרטיב

שינוי השיח הוא שלב חשוב, כי מה שהתרגלנו לכנות ״הנרטיב הפלסטיני״ אינו באמת מציאותי, וכדי לפתור בעיה או סכסוך צריך להסכים לראות את המציאות. למרבה האירוניה, דווקא בעיתון ״הארץ״ התפרסם השבוע ציטוט ישן של שמעון פרס, שהציע לעשות חשבון נפש חודש אחרי רצח רבין: ״הרוצח הטמא לחץ על ההדק, אבל הרוצח האמיתי הוא יאסר ערפאת. אלמלא הנרצחים והפצועים, אוסלו יכול היה להיות המפתח… הולכנו את עצמנו שולל, ורק כשנשתחרר מהשקרים שסיפרנו לעם ולעצמנו, נוכל לשוב, והפעם ללא הונאה עצמית, להשגת מטרתנו העליונה - שהיא הבאת השלום״.

מאז עברו 22 שנה, ולמרבה הצער גוש השמאל שכח את הציטוט הזה, ורק הצטמק כשהלך והקצין. הוא כל כך רצה להשיג את המטרה, עד שנשבה והלך לאיבוד בתוך ה״נרטיב״. אלה שהתחילו להאמין ב״מציאות״ הזו התגבשו עם השנים לקליקה נוקשה וסגורה, ואיבדו את המסות שצפות בכל מערכת בחירות ורועות בשדות זרים, אבל היו יכולות להתחבר לאג׳נדת שמאל שפויה. כנראה שלפעמים כולנו נשבים בחלום כלשהו. מעדיפים את הפנטזיה על פני התמודדות עם המציאות המכוערת, הפגומה, הבעייתית. אלא שהתהליך הזה דרבן את ההנהגה הפלסטינית להתבצר ולבוא בדרישות לא הגיוניות, ומנע גם ממנה להתפכח עד כה.

הניעור הזה בהחלט דרוש, אבל כדאי גם לזכור: בדיוק כפי שהלחץ המוגזם על ישראל לא פעל לטובת העניין, גם לחץ מוגזם על ההנהגה הפלסטינית לא יפתור שום דבר. כמהלך טקטי שאמור להוביל למהלך הבא, זה לגמרי לגיטימי להחזיר את החבורה הזו לקרקע המציאות. אבל השאלה היא מהו המהלך הבא של ישראל ומהי המטרה. 

אם אכן מאחורי המהלכים הללו יש תוכנית־על שמביאה בחשבון את ההשלכות וכוללת גם את המדינות הערביות - ההנהגה הפלסטינית תגלה שהפסידה כי חיכתה יותר מדי, ואנחנו נרוויח הסדר. אבל אם נתבשם מהגל הזמני הזה ונחשוב שככה זה הולך להיות מעתה ועד עולם, נעשה בדיוק את הטעות שההנהגה הפלסטינית עשתה. 

כפי שהשמאל צריך היה לזכור ששלום עושים תחילה בבית ורק אחר כך בחוץ, כך הימין צריך עכשיו לזכור שלגרום נזק לצד השני זה אולי כיף, אבל זאת לא המטרה. שגיאתה הגדולה של ההנהגה הפלסטינית היא שבין גרימת נזק לישראל לבין קידום ענייניה שלה היא תמיד התפתתה להתמקד בנזק לישראל. כך שככל שזה מפתה, כדאי שבשום שלב לא נהפוך את הנזק לפלסטינים למטרה. ראשית, כי יש הבדל גדול בין הפלסטינים הפשוטים לבין הנהגתם. ושנית, כי הפלסטינים נשארים כאן, לידנו. אם מצבם יתדרדר, מתישהו גם לנו יהיה יותר רע. ושלישית, כי צריך לדעת לנצל כל מומנטום בחוכמה. גם עלינו הגלגל יתהפך מתישהו אם נתמהמה יותר מדי.

tguvot@maariv.co.il