בסוף מה שנשאר מכל עצרת של האו"ם זה רגע אחד בן כחצי דקה שאפשר לשדר בטלוויזיה. בנימין נתניהו, נואם מוכשר ויצירתי, מבקש מדי שנה להגיע לרגע הזה. הוא לא נבוך לשתוק, לדבר בפרסית, להציג ציור של פצצה, לשלוף מסמך או תמונה. זה הרגע שאליו הוא מייחל. וזה עובד.
 

לפעמים יש רגעים יותר ספונטניים. למשל הצחוק של באי האירוע אל מול דברי השבח העצמיים של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שאמר בנאומו שהוא השיג יותר ממה שהשיג כל ממשל אמריקאי לפניו. זה רגע שמסמל תקופה, שמתעד את התמיהה והגיחוך שמעורר האיש החזק בעולם, שהוא לפעמים גם האיש המצחיק בעולם. 
 

טראמפ לא התאפק כמו שהיה נוהג דיפלומט אמיתי, ואמר שזו לא התגובה שציפה לה. הצחוק הוא סימן למבוכה, ללעג וגם רצון להתרסה. הוא מסמל את הפליאה והשאלה התמידית שתלויה מעל ראשו של נשיא ארה"ב: האם אפשר להתייחס לדבריו ברצינות? האם יש לו קו ומדיניות? האם הוא פועל באופן עקבי או שמדובר באוסף מקרי של מילים, מעשים, הכרזות ומתקפות, שבמקרה מייצר מציאות. 
 

במקרה הטוב טראמפ הוא מנהיג לא מובן. במקרה הטוב מאוד הוא מנהיג שמנצל את שבירת המוסכמות הדיפלומטיות לניווט ארה"ב בדרך שונה שמשחררת אותה ממחויבויות ישנות ומחובות חדשים. במקרה הרע הוא איש עסקים עילג, חסר כבוד, שחושב שכל החיים הם רק הזדמנות לעשות עסקה טובה יותר. במקרה הרע מאוד הוא לאומן אמריקאי שבדבריו ובמעשיו מבודד את ארה"ב ויוצר אווירה של עימות לאומי, שעלולה להתדרדר למלחמת סחר אלימה ואולי למלחמת עולם. 

פגישת נתניהו-טראמפ. צילום: רויטרספגישת נתניהו-טראמפ. צילום: רויטרס

 

הפער בין התשובות השונות לחוסר ההבנה של מהלכיו גרם לפרץ הצחוק. זה הדיסוננס: המרחק בין הפרשנויות לאיש. ישראל חווה זאת בצורה קצת שונה. אנחנו קהל שבוי. כמעט אנוסים לפרש את דבריו בצד החיובי, כי הוא בעדנו. אנחנו מדינה קטנה מכדי לברור את תומכינו, וכשנשיא ארה"ב אומר שהוא 100% מאחורי ישראל, אנחנו מעדיפים באופן טבעי להיות בין אלה שמפרשים את מילותיו ברצינות ולא כגחמה או כשליפה חסרת אחיזה מהמותן. 
 

הבעיה היא שהדיסוננס יוצר מבוכה בעניינים שנוגעים אלינו. למשל, סביב השאלה הפשוטה מה הנתיב הנכון בעיני הממשל בכל הנוגע לסכסוך בין ישראל לפלסטינים: האם הנתיב הנכון בעיניו הוא הפרדה, על פי תפיסת השמאל שהפכה להיות הנוסחה המדינית היחידה על המגרש למרות הכישלון המתמשך שלה? האם הוא הכלה, כלומר סיפוח מלא, כמו הפתרון הימני הדחוק והמודחק? האם זה שימור המצב הקיים? האם זה הסדר אזורי שייכפה על הפלסטינים? 
 

בפגישה הראשונה שקיים עם נתניהו בוושינגטון לאחר היבחרו, שאלתי את טראמפ אם הוא בעד פתרון שתי המדינות. התשובה שלו הפכה לקאלט: "שתי מדינות, מדינה אחת, מה שהצדדים ירצו". השבוע, שנתיים אחרי כן, דנה ויס, הפרשנית המדינית של חברת החדשות, שאלה את אותה שאלה. "אני אוהב את פתרון שתי המדינות", השיב טראמפ, והוסיף את המשפט החשוב ביותר שנבלע בלהט הפרשנויות: "זה גם מה שנתניהו חושב, אני חושב". 
 

לרגע אחד החלה סערה של פרשנויות בדבר התוכנית האמריקאית הגדולה שתוצג תוך "חודשיים, שלושה או ארבעה", כמו שאמר טראמפ. נפתלי בנט איים, וראש הממשלה חזר להרהר בשאלה מהי מדינה. הרעיון המובן מאליו חזר להיות תלוי באוויר, אך טראמפ סייג את דבריו ואמר שהפתרון הוא מה שהצדדים יבחרו בו. הצדדים, אגב, בחרו כבר: הם בחרו לא לבחור. הם בחרו לשמר את הקיים ולקוות שדבר לא יקרה במשמרת שלהם. טראמפ עשוי להצטרף אליהם.

 

לירות בין הטיפות 

אז אחרי כל האזהרות המוקדמות האלה, שיש בהן כדי לערער את הביטחון בכוחן של המילים היוצאות מפיו של נשיא ארה"ב, שווה לחזור לנאום שלו באו"ם, לחלקים שפחות הצחיקו את השומעים, כדי לנסות להבין לאן מועדות פניה של ארה"ב. המשפט החשוב ביותר בנאומו הוא הססמה החדשה: "לא לגלובליזם, כן לפטריוטיזם". טראמפ מקבע משוואה חדשה: שיתוף הפעולה העולמי מת, מדינות צריכות לחשוב קודם כל על עצמן.
 

המתקפה על בית הדין הבינלאומי ועל מוסדות האו"ם יכולה להיתפס כרוח לאומנית חדשה, שחותרת תחת ההבנות שנועדו להגן על העולם אחרי מלחמת העולם השנייה, והיא יכולה להתפרש באופן קל יותר כהכרה במציאות. הכוח של הגופים הבינלאומיים נובע מכוח ההסכמה של מדינות ועוצמת ההסכמה, והכסף שהן מזרימות למוסדות הבינלאומיים תלוי בכוחן ובעוצמתן. 
 

ארה"ב, למשל, לא מוכנה שבית משפט בינלאומי ישפוט את מעשי חייליה בעיראק או באפגניסטן, ויש לה הכוח והכסף לסרב. זה חלק מהעיוות במערכת שטראמפ רק נתן לו ביטוי. או למשל העובדה שחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון רשאיות להחזיק נשק גרעיני. זה הוגן? לא. זו המציאות שנקבעה. או העיוות של המועצה לזכויות אדם - שבה מדינות דיקטטוריות שכולאות מתנגדים פוליטיים ויורות באזרחים חפים מפשע מטיפות מוסר לדמוקרטיות שבהן יש בית משפט עליון וארגוני זכויות אדם.
 

המוסדות הבינלאומיים חסרים את הכוח ואת יכולת האכיפה, ולא מנעו מצב של עימות ומלחמה זה עשרות שנים. תשאלו את השכנים הסורים שלנו, את התימנים ואת המיעוט המוסלמי במיאנמר. הניגוח של טראמפ מציג את המציאות: ריבונות, לאומיות ושיתוף פעולה מתוך אינטרסים. זה פשטני וגס כמו האיש עצמו. אין כאן חלופה מלאה ומפורטת לשיטה הקיימת, אין כאן התייחסות לכוח המילים לרכך מחלוקות ולהתמקד במשותף. בסימון הכיוון טראמפ מסמל את המשך המגמה של ברק אובמה, של התנתקות מאזורי העימות וחזרה הביתה.
 

טראמפ רוצה שישלמו לו על כל פעולה, התערבות או שיטור עולמי. הוא רוצה את אמריקה עשירה יותר, גם אם בשאר העולם יהיה רע יותר. זו לא הבעיה שלו. למזלנו הוא אמר גם כמה דברים אחרים. שאלתי מקור מדיני בכיר אם הוא מוטרד מהמגמה ומכך שטראמפ מסמן שהוא נסוג מסוריה. הבכיר הסביר שזה לא הכיוון. "הוא דיבר על עימות מול איראן, הוא דיבר על נחישות מול כוח ההרס והקיצוניות של האיראנים. העימות מול איראן מתרחש בסוריה", אמר והסביר שארה"ב נשארת. היא לא לבד. גם רוסיה שם. 
 

תקרית המטוס הוכיחה לנו שהסורים יעשו הכל כדי לשמר את השליטה שלהם במדינה. בגבול הצפוני של ישראל מתרחש קרב בין מעצמות. ישראל חייבת להיזהר ולהיות נחושה, לתמרן אבל לא לסגת מיעדיה. לירות בין הטיפות. המהלך הרוסי האחרון מטריד, כי הוא מחזק את האפשרות לעימות צבאי. בגלל המבוכה מכך שהסורים - כוח שנתמך על ידם - הפילו להם מטוס בנשק שהם עצמם סיפקו, העדיפו הרוסים להטיל את האשמה על ישראל. גם אם הם טועים לגמרי. זו החלטה מודעת. 
 

ההשלכות קשות: במקום לאותת לאיראן שהגיע הזמן לקפל את מערך הבנייה ההתקפי, הם העדיפו עימות קטן עם ישראל. המסר יכול להיות לאיראנים שהם יכולים להתקדם. אולם ישראל לא תוכל להשלים עם מהלך כזה, ולכן הסיכוי לעימות צבאי מוגבל או מורחב בין איראן לישראל בסוריה, עם מעורבות מעצמתית של רוסיה, טורקיה, ערב הסעודית וארה"ב גדל. כל מדינה לעצמה חותרת לשיתוף פעולה: זה מה שדונלד אמר. עד שהוא יחליט לומר אחרת.

tguvot@maariv.co.il