לאחרונה התפרסם ב"ניו יורק טיימס" טורו של פרשן־העל תומס פרידמן. קראתי ותהיתי. פרידמן (שלושה פרסי פוליצר, כפיים וכבוד) מסקר את אירועי המזה"ת עשרות שנים ונראה שככל שהוא מבקר במזה"ת הוא מבין פחות ופחות. לפחות בנוגע למה שקורה בינינו ובין הפלסטינים. כבר בפסקה הראשונה בטורו (18.9) הוא מאבחן: "במקום פריצת דרך הישראלים והפלסטינים צועדים לקראת משבר טוטאלי". 
 

צועדים? יחד? זוג מההפטרה? זוג מהגיהינום? עצם ההשוואה בין מדינת ישראל לישות הרסיסים הפלסטינית היא כה מופרכת עד שאני מרגיש שזה כמו להסביר את ההבדל בין "גדול" עם אלה לבין "קטן" עם מוצץ. כאילו יש כאן שני צדדים שווים שחולקים ביניהם את האחריות, השוואה נוסח טראמפ על אירוע הדריסה וההתנגשויות בין הניאו־נאצים לפעילי שמאל בשארלוטסוויל. "שני הצדדים" וכו'. 
 

ההמשך גרוע יותר. מדוע, על פי פרידמן, אמור להתחולל אותו "משבר טוטאלי"? משום ש"ישראל תיאלץ לקחת אחריות מלאה על בריאותם, חייהם ורווחתם של 2.5 מיליון פלסטינים ותצטרך להחליט אם לשלוט על הגדה המערבית באמצעות מערכת חוקים אחת, או שתיים - כלומר אפרטהייד, והמשמעות היא אסון לדמוקרטיה היהודית". פרידמן נוקט לשון של "אם זה יקרה", כאשר כל זה, כלומר אפרטהייד, קורה כבר עכשיו. 
 

"אסון"? הצחקת את הקואליציה הנוכחית. פרידמן אינו מבין שממשלת ישראל הנוכחית איננה מתכוונת "להתמודד" עם מיליוני ערבים (אין שום תוכנית מסודרת). הכוונה היא למשוך זמן כדי להנציח את המצב וללחוץ על האוכלוסייה הפלסטינית דרופ דרופ דרופ כדי לדחוק אותה לטרנספר מרצון. לא מוכנים לזוז? הפלסטינים הם "מקומיים" חסרי אזרחות שחיים בבנטוסטנים (לזה דווקא יש תוכנית מגירה מסודרת). 

עימותים עם פלסטינים בגבול רצועת עזה. צילום: רויטרסעימותים עם פלסטינים בגבול רצועת עזה. צילום: רויטרס

 

הלחץ האלים גורם לתגובה פלסטינית אלימה שמייצרת טמפרטורת רתיחה ביטחונית שדוחה כל ניסיון להסדר, ותוך כדי מהומה מקדמת הממשלה את מפעל ההתנחלויות. "הפלסטינים חייבים לבחור - ניהיליזם או פציפיזם", פוסק פרידמן, "ישראל צריכה לבחור הפרדה או אפרטהייד". תרגיע, מר פרידמן, הממשלה כבר בחרה: אפרטהייד. אף אחד לא אוהב פיגועים, חובה להילחם בהם, אבל חובה גם להבין את חוקי הטבע האנושי: מי שנמצא תחת מגף הוא או מוותר או מפרפר. 
 

אבו מאזן, שהוא השחקן הראשי כיום בעניין הפלסטיני, החליט לפרפר. גם לנהל מאבק בינלאומי ללא אלימות בשטח וגם מאבק בחמאס (בדומה למאבק בין בן־גוריון לאצ"ל וללח"י) על מדינה פלסטינית אחת. קצת מאמץ נפשי מצד פרידמן ובמקום לייעץ לפלסטינים להפסיק לפרפר (צה"ל והשב"כ עושים זאת טוב מפרידמן), מוטב שייעץ לממשלת ישראל להסיר את המגף. אם כך יעשה, הוא עלול להיעצר כבוגד בנמל התעופה בן־גוריון. כיום, אגב, גם בן־גוריון היה קרוי בוגד. 
 

"כל כך הרבה אנשים מתנהגים באופן גרוע", מתלונן פרידמן, "חמאס בעזה מנהל אסטרטגיה של קורבנות אדם ומשגר אל הגדר גל אחרי גל של מוחים נגד ישראל כדי למות ללא מטרה, וזו חרפה". המטרה של חמאס, מר פרידמן, היא לנסות להמחיש לך, כמו לישראל ולעולם, מה זה לחיות ללא הבהוב תקווה שגם היא קוצצה באדיבות נשיאך לאחר שתודרך מירושלים. אתה לא באמת מאמין, פרידמן, שטראמפ יודע מה פירוש ראשי התיבות של אונר"א. ובאמת, אולי חבל שהם מתים סתם כך על הגדר במקום שיתפגרו ברחוב משום שבתי החולים שם קורסים. 
 

הניהול המבריק 

פרידמן יודע כי "חמאס הוא קללת הפלסטינים. בכל פעם שבה יש הזדמנות לפריצת דרך פלסטינית, כשהפלסטינים אמורים לגרום לישראלים לחוש בטוחים אסטרטגית אך לא בטוחים מנטלית באשר לאחזקת השטחים הכבושים - מגיע חמאס עם החפירה הבלתי פוסקת של מנהרות התקיפה לתוך ישראל ועם סירובו ללכת לפתרון שתי מדינות לשני עמים... מה שגורם לערעור ביטחונם האסטרטגי של הישראלים ולהמשך דבקותם באחיזה בשטחים הכבושים". 
 

למען הרקורד: הבעיה של עזה היא לאכול, לנשום ולחוש פירור של חופש וזהות אישיים וקולקטיביים. חמאס חוזרים ומציעים הודנה של שנים, וממשלת ישראל אינה מוכנה. אם יש משהו שמבעית את הממשלה הזו הוא רגיעה ונורמליות שיחלחלו גם לגדה ולישראל גופא. התירוץ שלה הוא שחמאס יתחמש. ואז מה? יכבוש את ישראל? כאילו אינו צובר גם עכשיו אמצעי לחימה, כולל האמצעי המסוכן מכולם, שהוא מוטיבציה ללחימה גם כשאין לך סיכוי. אין להם טנקים ומטוסים, אז יש להם נערים שהולכים למות על הגדר. מעניין למה. במקום לעצור אותם בכדורים צריך לעצור אותם בתקווה, וזה לא יקרה עם הממשלה הנוכחית. 
 

פרידמן טוען: "ראש הממשלה ביבי מנהל באורח מבריק את אסטרטגיית העימות מול איראן ורוסיה, אבל מול הפלסטינים יש לו יחסי ציבור והוא מצליח להפיל על הפלסטינים את אשמת העיכוב במו"מ להסדר, בלא להציע רעיון או דרך אחרים שימנעו את ההכרעה הגרועה בין מדינה אחת לשני עמים ואפרטהייד". בראבו (אני מקווה שפרידמן מבין שיש תוכנית ויש אסטרטגיה שהיא למשוך זמן). 
 

אגב, לא הבנתי את עניין ה"ניהול המבריק" של העימות מול סוריה ורוסיה. שבע שנות תמיכה השקיע נתניהו במורדים במטרה לסלק את אסד ואת האיראנים ולתפוס אחיזה בפתחת קונייטרה כדי "להלבין" את רמת הגולן. כל זה מסתיים בימים אלה בפיאסקו, כאשר אסד שולט בסוריה, ופוטין, במשחק דו־פרצופי, מכסה על איראן. מדינת ישראל מגיבה בחיסולים ובגיחות אוויריות שהם עקיצות יתוש מול המהלך הגיאו־אסטרטגי של רוסיה ואיראן, ופוטין לא מהסס לאיים על ישראל כשמגיעים לנקודת הכרעה. 
 

"ביבי", מאבחן פרידמן, "בדרך לאזכורו בהיסטוריה כראש ממשלה שניצח בכל הוויכוחים והפסיד את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית" (נתניהו, אגב, מנצח לא רק בוויכוחים אלא גם באיומים). זהו להטוט מקביליות נחמד, ופרידמן אפילו הבין את השורה התחתונה. מה שחסר כאן הוא החשבונות שהובילו לאותה שורה תחתונה. למשל, שלא מדובר ב"ביבי", אלא בקבוצות הלחץ שמנצלות את חולשותיו והפכו אותו להיות בובה על חוט לטובת מדיניות לאומנית משיחית. 
 

בנימה אישית אני מאחל לפלסטינים שהיהודים ייעלמו, ליהודים אני מאחל שהפלסטינים ייעלמו ובמזה"ת ייוותרו רק בני האדם שנבראו בצלם. זה לא עומד לקרות, ואנחנו נידונים לחיות יחד, והמשמעות האנושית של "יחד" היא פחות הרג וניצול ויותר שוויון. כל היתר תירוצים.


tguvot@maariv.co.il