1. כמו בכל שנה הגיע היום הקדוש. אווירת החג ריחפה באוויר ממטולה עד אילת, העם הנבחר רוקן את המדפים בחנויות המזון, ומיליוני אזרחים בישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, עשו הכנות אחרונות לקראת יום הדין. רוצחים, אנסים, שודדים, סחטנים, משחדים, גנבים, פורצים ומתעללים לבשו לבן והלכו בחרדת קודש אל בתי הכנסת כדי לבקש סליחה ומחילה מבורא עולם על מעשיהם הנפשעים, מתוך תקווה ואמונה שהיושב במרומים יקשיב לתפילותיהם ויעניק להם ברוב חסדו ניקוי־זיכוי וילבין את מצפונם השחור. 


אישה שחורה אחת גרמה לי לדמוע כשקראתי את פנייתה הנרגשת לבורא עולם. אגרנש מנגיסטו שמה, אמו של הצעיר הישראלי פגוע הנפש הנמצא בשבי חמאס בעזה זה 49 חודשים. כך כתבה: "אלוקי ישראל! אתה שנותן לרגלי וידי לתפקד כל יום, מתחננת אני לפניך שתאמר די לסבלי. אני נמצאת באפיסת כוחות מרוב צער ודאגה לגורלו של אברה בני. אין לי חיים, הם שקועים באפלה. אין יום שאני לא חושבת וחולמת עליו, נזכרת בימים שהיה מתרפק בזרועותי ואומר לי, 'אמא יקרה, אל תדאגי, אני תמיד אהיה לצדך, גם לעת זקנתך אני אטפל בך'.


"הגעגועים אליו קשים מנשוא. לפעמים עולה בי החשש שמא אגיע למותי בטרם ראיתיו. בורא עולם, אתה שתמיד הושטת לי יד בכל תלאות חיי, אנא ממך השב את בני בשלום לביתו וזכני לראותו עין בעין".


אגרנש מנגיסטו, כמו הרבה אנשים תמימים אחרים שנמצאים על סף ייאוש, פונה לעזרה לאלוהים. היא ואחרים הולכים לקיר האבנים הנקרא "הכותל המערבי" ותוקעים פתקים בחריציו עם בקשות ותחינות. הם מאמינים לכל מיני "שליחי אלוהים" מזויפים שמבטיחים להם שאם יתרמו בהוראת קבע לאחת מעמותות־אגודות הבלוף, הקדוש ברוך הוא יענה לתפילותיהם. תעשיית הישראבלוף עובדת 24 שעות ביממה. הם תורמים, משתטחים, מתפללים, מתחננים. אין קול ואין עונה.


ביום הכיפורים הארור שנת 73' התמלאו בתי החולים ובתי הקברות באלפי יהודים. 30־40 שנים קודם לכן נרצחו, נשרפו ונטבחו שישה מיליון יהודים על אדמת אירופה הנאורה והתרבותית. בכל רחבי העולם בוצעו השמדות המוניות של בני עמים שונים. האלוקים של היהודים לא עזר, כמו שישו הנוצרי לא עזר כששחטו נוצרים, ומוחמד לא עזר כששחטו מוסלמים. וכך גם לגבי רצח המוני שחורים באפריקה ואדומים באמריקה. אייכה, זעקו המאמינים בכל רחבי העולם לכל סוגי האלוהים, ולא קיבלו תשובה מעולם וגם לא יקבלו.


2. ביומיום מתרחשים לנגד עינינו אירועי זוועה. ילדים רכים בשנים שלא חטאו ולא פשעו נטבחים, נאנסים, נדרסים, מוטבעים, נשחטים, וההוא שאמור לפקח ממרומי משכנו בין העננים לא מצליח להשתלט על הרוע. אני רואה את עיניהם המפוחדות של ילדי סוריה, ילדי תימן, ילדי עזה ויישובי עוטף עזה וילדי אפריקה. אני רואה את עיניהם של ילדים וילדות שנחטפים בכל רחבי העולם למטרות מין. אני רואה עיניים של ילדים המופגזים בטילים, פצצות וכלי משחית אחרים. ראיתי את ילדי רואנדה שהושלכו מעל הגדר למחנה העזרה הרפואית של משלחת צה"ל.  


עין בעין ראיתי אותם, את הפחד והאימה, הרעב והמחלות. העיניים של כל הילדים האלו, ללא הבדל דת, גזע ומין נראות אותו דבר: משתקף מהן פחד מוות. כי ילדים מוכי אימה בכל העולם נראים אותו דבר.


בשם אללה הרחום והחנון מטורפים מוסלמים בכל רחבי העולם שוחטים חפים מפשע. "דין מוחמד בחרב". גם אצלנו בעזרת השם ישנן כמה כנופיות של מטורפים ממשפחת "תג מחיר", שלא בוחלים באלימות אכזרית בשם האלוהים. "צריך לחסל ילדים ערבים, כי כשהם יגדלו הם יהיו מחבלים", הפליץ איזה רב מכובד שציטט מאחד מכתבי הקודש המפיצים רעל גזעני לאומני ומקבצים סביבם אלפי רפי שכל. כשהרב ייתן הוראה, הם יירו לא רק בערבים או בגויים אחרים, גם ביהודים. דין רודף ודין מוסר הם לא המצאה שלי.


אלי בר־זכאי, שיכור מסריח עם זקן וכיפה, דרס למוות את הילד אילון שלו אמסלם, וכשניסה לשבש את הליכי החקירה, כל משפט שני שלו היה "בעזרת השם". התווכחתי עם איזה יהודי מאמין בעניין הנהג הדורס. אמר לי האיש: "אלוהים לא שלח את בר־זכאי להשתכר ולנהוג שיכור, הבחירה הייתה בידו". השבתי לו: "אבל הוא דרס ילד חף מפשע". המתפלפל גלגל עיניים והשיב בטיעון ששמעתי כבר עשרות פעמים (כולל על שישה מיליון היהודים שנרצחו בשואה, מתוכם מיליון וחצי ילדים): "אולי בילד הייתה נשמה של חוטא שהוחזרה לעולם לתיקון, והגיע זמנה לשוב לשמיים". סגרתי את הוויכוח במילים בוטות, משהו בסגנון גם לך בגוף יש נשמה של פושע שהוחזרה לעולם לתיקון, והגיע הזמן שתידרס ושהנשמה שלך תחזור לנשמות שטוהרו וחזרו לאבינו שבשמיים.


בכל פעם שיש אירועי זוועה שמעורבים בהם אנשים המשתייכים למגזר החרדי־דתי על פלגיו השונים, אני נושא עיני למרומים ושואל בניגון (השיר של שולי רנד) "אייכה?". 

אלי בר זכאי. צילום: פלאש 90


3. עשרה מתוך 25 צעירים בני 18 שיצאו לטייל בארץ הקודש נסחפו אל מותם בטביעה כשאיתני הטבע השתוללו. האחראים עליהם לא שעו לאזהרה מפני שיטפונות. תשע נערות ונער הובאו לקבורה, והרב סלסל בקולו "אל מלא רחמים". מה עבר על ההרוגים כששמעו את הרעש המטיל אימה של שיטפון מתקרב? אני בטוח שהם זעקו "שמע ישראל" כשהשיטפון הכה בהם מכת מוות.


העשרה יצאו לטיול במסגרת המכינה הקדם־צבאית בני ציון. כל הגורמים האחראים לכניסתם של החניכים לנחל צפית במסגרת טיול גיבוש היו חייבים להיעצר ולהישפט במהלך מהיר על גרימת מוות ברשלנות פושעת. הם לא שעו להתרעות על סכנת שיטפונות ושלחו את הנערות והנער אל מותם. מאז שהתחוללו מכת הטבע והאסון הנורא עברו חמישה חודשים. משרד החינוך שלח תנחומים, משרד הביטחון שלח תנחומים והבעת צער, האחראים לא נצפו מובלים באזיקים לבית הסוהר, וההורים ובני משפחות ההרוגים וחבריהם ימשיכו להאמין באל הכל יכול, בחסדיו וברחמיו.


היה לי העונג המפוקפק לשמוע את רעש השיטפון המתקרב בשארם א־שייח' באוקטובר 1979. השמיים קדרו, רעמים וברקים הרעידו את המדבר ואת רצועת החוף הכי יפה ופסטורלית בעולם. הרעש התגלגל והתקרב, ואז שטפו מים חומים את כל הנקרה בדרכם. זה היה מחזה אימים: כבישים נעקרו, מדרכות נעלמו, כלי רכב נסחפו לים, הקומה הראשונה של מלון "מרינה שארם" במפרץ נעמה התמלאה בוץ ומים. רועי צאן בדואים עם עזים וכבשים נסחפו לים, מכוניות התהפכו, ועמודי חשמל קרסו.


בבסיס חיל האוויר טבעה החיילת רותי פישביין בת 19. איש צוות המינהל האזרחי באופירה צבי בר נתן התחשמל למוות בעת שהיה בדרכו לפעולות חילוץ. תייר גרמני נעלם במים השוצפים עם מכוניתו ששקעה במצולות. כמה ביטניקים חסרי שם וכתובת שהתגוררו בחופים לא נראו יותר. גם מספרם של הבדואים שנהרגו בשיטפון לא היה ברור. 


בזמן השיטפון עזרתי בפעולות החילוץ (אזרח למופת) ורק לאחר מכן תקתקתי עם המצלמה את מראות האסון. תפסתי טיסה צבאית שיצאה לתל אביב והגעתי לבוש טי־שירט קרועה ומכנסיים קצרים מזוהמים מהבוץ, יחף, פרוע שיער וכמובן עם המצלמה ובה הצילומים מהשיטפון. מתנשף נכנסתי לחדרו של רכז הכתבים שפצח לעומתי בצעקות שזה חוצפה ובושה ולא ראוי להיכנס למערכת מטונף מבוץ, יחף ופרוע. רציתי לחנוק אותו באותו רגע. הצילומים התפרסמו בעמוד הראשון של העיתון.


גם בשארם היו כל מיני שליחי השם שהסבירו את השיטפונות והאסון בכך שזה בגלל הבחורות העירומות המסתובבות בחופים וחיי ההוללות והפריצות של התושבים, החיילים והתיירים. לפני כמה שנים, כששרתה עלי המוזה, כתבתי את השיר "סוף העולם" (הלחינה ושרה הזמרת גלי חי). הרבה צדיקים טענו נגדי שמה שכתבתי זה "חילול השם". הנה חלק ממילות השיר ולאחריהן אספר לכם מה עניתי למלעיזים:

אלוהים בפנטהאוז - במגדלי השמיים,

זקן ועצוב כבר עושה במכנסיים,

נמאס לו לראות את הצאן המגעיל

לאות מחאה על אפו שם עגיל

ת'תפילות שעולות הוא מנפנף בידו,

תחינות ומחילות הוא מוחק בזקנו,

בימי החגים כשהרעש נורא,

הוא סוגר ת'חלון ומרביץ נחירה.

נחירה של קדוש היא אסון לפשוטים -

הים מתרומם נהרות גועשים,

המונים נסחפים, טובעים ומתים,

זה לא מזיז שערה לאלוהים. 

אלוהים הזקן כבר לא מה שהיה,

ונמאס לו מכל מה שפעם ברא.

במשקפת ענק הוא רואה ת'עולם

משפיל את עיניו, בוש ונכלם.

הוא פושט את ידיו הרפויות לצדדים,

וצועק למלאך שיפתח הברזים

"תשטוף הלכלוך מעולם הצבועים

תשמיד ת'אדם ובעלי החיים

תמחק יערות ותפיל ההרים

תייבש נהרות תעלים הימים

תנקה היקום וחסל את כולם

נמאס לי לשלוט בעולם מחורבן...

בפנטהאוז ענק, במגדלי השמיים

חייך אלוהים ושילב הידיים,

בקול אבהי הוא מלמל בשפתיים,

"נגמר תפקידי אעצום ת'עיניים".

כך נגמר העולם וזה רק בינתיים

אולי יתעורר אלוהים, עוד שנה, עוד מאתיים,

אם יהיה לו עצוב וירגיש שעמום

הוא ירים את ידיו ויבנה לו יקום

שטפון בשארם. צילום: נתן זהבי


לאלו שבאו להתריס נגדי ולהגן על אלוהים, הסברתי שאני והוא ננהל את החשבונות שלנו ללא מתווכים. הפניתי אותם לספר בראשית (ו', ה'־ז') שם נכתב במפורש שלאלוהים נמאס מהעולם שברא וכך נכתב: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו. ויאמר ה', אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמים, כי ניחמתי כי עשיתם".

אתם יכולים לצחוק עלי, אבל בלילה של יום כיפור הייתה לי התגלות אלוקית ובה קול שמיימי ביקש ממני להקים צוות של אנשי מקצוע מעולים ולהכין את תיבת נח 2, שתכיל את החיות זוגות־זוגות ושני בני אדם בלבד לשימור הדורות הבאים: שרה וביבי.