פרפרים

לאורך כל אותו היום הייתי די סהרורית. כבר כשהתעוררתי והתיישבתי במיטה בשיער מבולגן ובפיג'מה ורודה הבנתי שלא אהיה כלה רגילה. כנראה שפרפרי ההתרגשות דילגו עלי. התקלחתי, התלבשתי וירדתי אל הקומה הראשונה בווילה היפה במושב גינתון, שם התארגנתי. מולי בריכת שחייה, ארוחת בוקר מלאה בכל טוב וברקע שירי אהבה.

"הנה התעוררה הכלה", אמרה אמו החורגת של בן זוגי. הבטתי עליה, בלונדינית, לא גבוהה, עיניה כחולות ולגופה טרנינג עייף. בידה אחזה מטאטא ועל רקע המוזיקה ניקתה את שביל החצר מעלי השלכת הראשונים וגרפה את המים שהותיר אחריו הגשם הראשון שהגיע בליל אמש. אומרים שזו ברכה.

בנה הראשון מתחתן והיא לא נראית נרגשת במיוחד. "את רעבה?", היא שאלה אותי. "קצת", עניתי. "ולמה את מנקה?", הוספתי, הרי זו הייתה וילה מיוחדת לכלות, והגענו כאורחות. "אני אוהבת את הטבע", היא הסבירה.

שאלתי אותה אם אני אמורה להתרגש. "ממה", היא ביטלה את דברי. הבנתי שאני בסדר, שמותר לי לא להילחץ מכל נותן שירות שמכין אותי לאירוע. ואכן צחקתי כשישבתי בכיסא והבטתי במראה באופיר הספר מדביק לי תוספות, או כשתהל המאפרת ארגנה לי ריסים ויבגניה מעצבת השמלה צירפה משהו לנעל כדי שלא תכאיב לי. כולם עסקו בלהצמיד לי דברים. הם היו רציניים כל כך, והרגשתי שאני חייבת לשבור את הקרח.

"תגיד", פניתי לספר. "נהוג לתת לך טיפ?". תחילה היה שקט, אופיר הביט במאפרת והיא השיבה לו מבט. משכתי את הרגע כמה שיכולתי, אבל בסופו של דבר פרצתי בצחוק. הם הצטרפו לחגיגה, והכל היה קליל יותר. כולל ריקודי בטן משותפים, חיקוי של חתונות בשנות ה–80 ועצירות פעם ב–20 דקות לטובת סנדוויצ'ים, מילקשייק ועוד פרוסת עוגה. למה לא?

כשסיימו את עבודתם, נכנסתי בסיוע של שני אנשים אל השמלה. המחטב והמחוך אומנם עשו חסד עם גופי, אבל בלי עזרה חיצונית לא הייתי מצליחה לעמוד במשימה. תהרגו אותי, לא יודעת איך לפני 200 שנה הן עשו את זה על בסיס יומי.

"את מוכנה?", שאל אותי הצלם. כשהנהנתי הוא הסיר בד לבן מבעד למראה ולחש "וואלה!", כבוכרי הכי צרפתי שפגשתי. הסתכלתי על עצמי. מעולם לא דמיינתי איך איראה בשמלת כלה. המון שאיפות היו לי כילדה, זו לא הייתה אחת מהן. לא פנטזתי על הנסיך שיגיע עם סוסו הלבן לאסוף את אהובתו אל נשף חתונתם. בפורים התחפשתי בדרך כלל לדמויות של גברים: נינג'ה, שודד ים וקזבלן (אל תשפטו אותי). פעם אפילו הייתי דגל ישראל, לפני שהגיע טרנד שנאת המדינה. אבל נסיכה? כלה? מעולם לא.

***

ובכל זאת, הרגשתי יפה כל כך, נשית ועדינה. כל שרציתי הוא שגור, אהובי, יראה אותי כך ויוביל אותי על שביל פרחים אל החופה. "איזו יפה את!", נשקה לי אמו. היא כבר לא לבשה טרנינג אלא את שמלת הערב שלה. פניה אופרו ושערה סודר. "את רואה, לך מתאים איפור, אני לא יכולה לסבול את זה", היא אמרה לי וניגשה למטבח.

"מי זו?", שאל הצלם. "חמותי", עניתי. פתאום נשמעה צעקה. "מה חמותי? אני לא בת 80, אל תקראי לי ככה", היא דרשה. אחרי שהבטחתי שלוש פעמים, נשמעה דפיקה בדלת: בעלי לעתיד הגיע לקחת אותי לנשף הנישואים שלנו.

עשר דקות אחר כך עמד זה שעכשיו ישן לידי ובכל הקלדה חזקה מדי שלי פוקח את עיניו וממלמל "את בסדר? מה השעה? רוצה תה?", לבוש בחליפה מהודרת ובידו זר קטן שליקט לי מהגן הסמוך (ביקשתי שלא יקנה לי זר, נראה לי מגוחך). לצדו המלווה שלו אייל, חברו הטוב ביותר זה שנים, שהגיע במיוחד מספרד. צפיתי בשניהם מהחלון ופרצתי בצחוק, נשבעת שהוא היה יותר לחוץ ממני. הצלם ניגש אלי ואמר: "עכשיו יש לך עוד זמן לברוח, אבל כשאני משמיע את השיר את ניגשת אליו ואבוד לך לשנים הקרובות". אמרתי לו שהעקבים לא יאפשרו לי לברוח יותר מחמישה מטרים".

"את רוצה לברוח?", הוא כיווץ את גבותיו.

"שים כבר את השיר", האצתי בו. באותו רגע כל שרציתי הוא להיות אחרי המפגש, חבוקה בזרועותיו של גור.

"מה שהרס אותי

היה הצחוק שהיה לך בעיניים

כשאמרת נעים מאוד

מה שהמיס אותי

היה החום שזרם ממך

כשנתת לי ידך.

הייתה זאת אהבה ממבט ראשון,

כמו בסיפורים

אהבה ממבט ראשון"

קולו של אריק ליווה אותי אל אהובי.

ברקע מחאו כפיים הספקים, בעלת הווילה בכתה, ואמו של גור שלחה נשיקות. גם אמו הביולוגית ז"ל, שוכנת המרומים, נכחה באותו הרגע, אני בטוחה. הושטתי יד אל כתפו ולחשתי "בייבי?". הוא הסתובב אלי ודמעות כבר עלו בעיניו. נדמה כי היו שם כבר קודם. "את כל כך יפה", הביט בי, "ואת שלי". אחר כך ביקש לנשק אותי. "מותר?", הוא שאל. המאפרת סימנה לי בעיניה שאפשר, בעדינות, אבל עדינות היא ממנו והלאה. התנשקנו ואהבנו והתרגשנו. אחרי יום שלם, הפרפרים סוף–סוף הגיעו לבקר אותי.

בחדר החתן–כלה שב"חצר נצר" הוא ניגש אלי ולחש: "עוד מעט כולם יבואו, את מתרגשת?". הנהנתי. בדרך כלל אני הדברנית מבין שנינו, אבל ביום ההוא קפאתי. אפשרתי לו להוביל הכל. אחר כך הוא הניח יד על בטני, הנחתי ידי על ידו ואמרתי: "עוד יבואו ילדים". הוא צחק: "מה ילדים? הבטן שלך משמיעה קולות, בואי נאכל".

וכך ישבנו, אני וגור, סביב שולחן עגול בחדר הבודד כל כך. חלקנו סלטים, דגים וסטייק אחד שעל הביס האחרון ממנו רבנו. ואז אמי הגיעה, נרגשת ובוכייה, ואמרה: "אני לא מאמינה שאתם אוכלים, אני פשוט לא מאמינה". רגע אחר כך התמלא השולחן בעוד מנות, והנה משפחתו הגרעינית של גור ומשפחתי הגרעינית יושבות סביבו, כולם סועדים וצוחקים.

***

אחרי שחתם על כתובה קונסרבטיבית, כי בחרנו להתחתן כדת משה וישראל אבל לא דרך הרבנות, שממנה אני סולדת, נכנס גור יחד עם הרב אהוד בנדל שקידש אותנו לחדר כדי לקחת אותי אל החופה. "מוכנים?" שאל הרב. כשהדי–ג'יי ביקש מכל האורחים להתכנס, הבנו שכן.

בחופה, אחרי שהשקה אותי ביין, ביקש אהובי הביישן את המיקרופון. זה שכמעט לא הוציא מילה בחודש הראשון שבו יצאנו. זה שאת ילדותו ונעוריו וחייו אני עוד לומדת אף על פי שאת ילדותי ונעורי וחיי סיפרתי לו ב–40 דקות. זה שממנו הובכתי ועליו כעסתי כשציפיתי שיהיה כמותי: דברן, מצחיק ולעתים רכלן. זה שממנו ניסיתי להיגמל, אבל הבנתי שהשקט שלו חסר לי כל כך והכנסתי אותו אל לבי. דווקא הוא, איש הים, אמר לי בפני 500 המוזמנים: "אהובתי, אני יודע שעברנו ים סוער, אבל תחשבי כמה נהנינו כשהיה רגוע. אני מאחל לנו לשוט תמיד יחד. יש שיר ששנינו אוהבים וחשבתי שכאן יהיה המקום הכי טוב לשיר לך אותו".

עוד לפני שהבנתי מה קורה, אייל חברו הגיש לו שקית בוטנים. הדי–ג'יי השמיע מנגינה, ואהובי, בעלי, גור שלי, החל לשיר:

"הנה הבאתי לך בוטנים,

פרחים נובלים בדרך כלל,

והבוטנים הם טעימים

אומנם פרחים זה מקובל

ובייחוד זר שושנים,

אבל הבאתי לך בוטנים"

הקהל צחק בטירוף ובשריקות רועמות עודד אותו להמשיך. הבטתי באבא שלי. הוא דמע מצחוק ומהתרגשות. אמי לחשה באוזני: "תביאי, תביאי איזה בוטן מהשקית". אביו של גור הביט בו גאה ואמו עודדה את הקהל להמשיך לשמוח.

ופרפר אחד עבר שם פתאום. אולי הייתה זו השכינה שבאה על גבר ואישה עת נישואיהם, או שאולי הייתה זו אורנה ז"ל, אמו של גור, שהביטה בבנה ושבה אל מקום מנוחתה.

כשביכה את חורבן ירושלים, דרך על הכוס וחיבק אותי, לחשתי לו "בעלי". לא אפשרתי לאף אחד לקחת אותו ממני עד שאמר לי בחזרה: "סוף–סוף את אשתי".

בערב ההוא בערה בי שמחת החיים ושמחת האהבה. ומהערב ההוא אני מרסל מוסרי–הרמן. וזה מצחיק אבל ממלא לי את הלב. הלוואי שהיה לי הכישרון לכתוב לכם עד כמה.