1. לא הלכתי לעצרת לזכרו של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין בכיכר הנושאת את שמו. נמאס לי מעצרות שבהן פוליטיקאים וזמרים עושים עוד סיבוב יחסי ציבור על חשבון הרצח.

כשעשיתי בשנת 2004 - תשע שנים אחרי רצח רבין - את הסרט הדוקומנטרי "מכתב אישום", ישבתי במשך מאות שעות מול חומרים מצולמים וצפיתי בהסתה המטורפת שהביאה לרציחתו על ידי הטינופת יגאל בן גאולה עמיר. עכשיו, 23 שנה אחרי הרצח, אני שומע את ראשי המסיתים ואנשי שלומם מיתממים וטוענים שלא הייתה הסתה. הם מספידים את הנרצח ומנקים את עצמם מכל שבריר של אשמה, ובעזרת שדרים, עיתונאים ויחצנים משנים את פני ההיסטוריה בחיוך ציני מזלזל.

"רבין רוצח" "רבין בוגד", "בדם ואש את רבין נגרש". הקריאות האלו לא יוצאות לי מהראש. אני נזכר בחיוך המבויש שלו, כשעמד על הבמה בכיכר מלכי ישראל והביט על ההמון הנלהב שבא לתמוך בו. אני נזכר בחיוך הזה כשאני חושב על דברי ראש הממשלה הנוכחי, שבמפגש עם תושבי קריית שמונה הטיח בזלזול מלווה בחיוך ציני לעבר הגברת אורנה פרץ - מצביעה שלו שקבלה על היעדר חדר מיון קדמי בעיר שלה, למרות ההבטחות החוזרות ונשנות - "את משעממת אותנו, תביאי לנו דברים מעניינים". אף אחד באסיפות של נתניהו לא צועק לעברו שהוא בוגד, רוצח ושהוא יגורש בדם ואש.

אני מוכן להמר שבעוד כמה שנים יספרו תלמידים בורים שטופי מוח שהבוגד יצחק רבין רצח את הגיבור יגאל עמיר בשלושה כדורים בגב.

2. בתאריך 23.3.1973 ישבתי על מרפסת הדירה השכורה שבה התגוררתי עם ב"ת ושיחקנו שח כשלפתע ראיתי ברחוב את יצחק ולאה רבין יורדים מהמכונית ונכנסים לבית שמעבר לכביש. "בטח הם הולכים לזאת מהרכילות של 'ידיעות אחרונות', מירה אברך", חיברתי אחת ועוד אחת. כמה דקות קודם לכן נכנסו עובדים של המסעדה הסינית של רפי שאולי לבניין ממול עם סירים. "בטח הם הולכים לדפוק ארוחה סינית", התפוצצתי מכעס. הימים היו קשים, המצב הכלכלי היה על הפנים, ושר העבודה מהמפלגה הסוציאליסטית, הבן של המהפכנית "רוזה האדומה", דופק ארוחות שחיתות בבית של רכילאית.

ישבתי לכתוב לו מכתב, וכך כתבתי:

מר רבין, שבת שלום!

אדוני השר! בימים טרופים אלה (לא רק מבחינה ביטחונית), כשמדיניות הידוק החגורה משבשת את חיי הפועלים, בימים שבהם הקוטג' עולה לירה והחלב עולה לירה והאוטובוס עולה... ולחם, חמאה ירקות ובשר מי מרשה לעצמו לראות במקרר? אתה, שר העבודה, זולל וסובא אוכל סיני בדירת 'רכילאית הצמרת', כשאנו בני מעמד הפועלים המנוצל יושבים בדירה שכורה ממול וחוזים בשיירת מובילי המזון, המגיעים עם סירים מלאים כל טוב וחושבים, כשריר נוזל משפתותינו, מי שילם עבור כל זה.

אתה אדם פיקח, אהוד, במטותא ממך - הצנע לכת ושכח את ההרגל האמריקאי ללכת בחליפות. קיץ היום, מה רע בסנדלים וחולצה לבנה? דחיל ראבאק, שנו את עצמכם, אנשי הצמרת, פן תופתעו יום בהיר אחד שיש קץ למצב שבו קיימים 'דופקים ונדפקים'.

עם כל הסימפטיה אליך, הבן: שכר דירה (צנועה, 260 ל"י), נסיעות, מזון, הוצאות שוטפות - ולנו אין גרוש. להפך, נשאר חוב שגדל מחודש לחודש. אתם גורמים לנו חיים קשים. זה לא יכול להימשך ככה. התחילו להיזכר בברל כצנלסון, בסוציאליזם של תחילת המאה, באידיאלים, בחלוציות - אחרת לא מצפון ולא מדרום תיפתח הרעה, אלא מבפנים. הרהר בכך ויפה שעה אחת קודם.

אם ייגרמו לך קשיים בעיכול והשרימפס יצבוט לך בקורקבן, זכור את אלו שאוכלים לחם ומרגרינה, ואין להם חשבון הוצאות חופשי.

על החתום, בברכה

אחיך המדוכאים

נ.ב. אכלנו חלק מהפסיקים והנקודות, מאחר שלא נשאר משהו לאכול.

העתק: מעמד הפועלים. דירה 13 שלמה המלך 91, תל אביב.

ירדתי עם המכתב, ניגשתי למכונית של רבין והנחתי אותו כמו דוח תנועה בין המגב לשמשת החלון הקדמי. אני וב"ת חיכינו בדריכות לראות מה יקרה כשרבין יגיע למכונית אחרי הארוחה. היינו במתח, הארוחה הייתה ארוכה, ואנחנו דמיינו מה הם אוכלים. דמיינו את המנות האחרונות, את הקפה והסיגריה שאחרי.

אז הגיע הרגע המיוחל. רבין ניגש למכונית, לקח את המכתב והחל לקרוא. לאה ניסתה לזרז אותו, והוא היסה אותה. ממרומי הקומה השלישית נעצנו בו מבט ושאלנו את עצמנו איך יגיב. כשסיים לקרוא הביט על מספרי הבתים, ראה את המספר 91 ונשא עיניו לכיוון שלנו. היה נדמה לי שפניו הסמיקו מכעס. הוא עשה תנועה עם הראש כאילו אישר את קבלת המכתב.

כיום, 45 שנה אחרי, כשאני קורא את המכתב הוא גורם לי לחייך. המחירים, הגישה החופשית שהייתה לי למכונית של רבין, העובדה ששרים לא עשו חשבון והלכו לאכול בבית של רכילאית, והחוצפה שלי.

הרבה שנים אחרי כן נפגשתי עם רבין באירוע חברתי כלשהו. אחרי האירוע ישבנו כעשרה אנשים ושתינו וויסקי. אחרי ששנורר ממני סיגריה אמר רבין לנוכחים בחיוך ערמומי: "אתם יודעים איך הכרתי את מר זהבי? יום אחד הייתי בארוחה אצל מירה אברך וכשירדתי אני מוצא על האוטו מכתב חצוף של המהפכן הסוציאליסט שיושב כעת בחברת שרים ועשירים, שותה וויסקי משובח ומעשן סיגריות אמריקאיות אחרי שמילא את הבטן בארוחת שחיתות. הוא הטיף לי מוסר, אבל סלחתי לו. כי אני מעדיף את מי שאומר לך מה הוא חושב בפנים ולא את הצבועים שמחייכים ומתחנפים ומלכלכים מאחורי הגב".

רבין לחץ לי את היד. היה נדמה לו שנעלבתי. באותה הזדמנות שנורר עוד סיגריה. רבין ואני היינו מעשנים כבדים, מכורים לסיגריות קנט. הוא כזכור הפסיק לעשן.

3. בשנים שאחרי כתיבת המכתב הרביתי לעסוק בפעילות חברתית. את רובה עשיתי ללא פרסום או יחסי ציבור. החלומות על מהפכה חברתית נגוזו. שנה אחרי הרצח, ב–1996, החליט המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות להעניק לי את אות "בזכות".

בתעודת ההוקרה שניתנה לי נכתב בין השאר שאני מקבל את האות "על מאבקו הבלתי מתפשר לקידום שוויון של אנשים עם מוגבלויות; על שימוש בכלי העיתונאי לסילוק מכשולים ודעות קדומות העומדים בפני אנשים עם מוגבלויות; על התגייסותו לסייע בגובה העיניים לאנשים עם מוגבלויות המתקשים למצות את הפוטנציאל האינטלקטואלי והאומנותי שלהם ולתרום לחברה שבה הם חיים. בפעילות זו תורם נתן זהבי תרומה ייחודית וראויה לציון לכבוד האדם באשר הוא אדם, ולשילובם של אנשים עם מוגבלויות בקרב החברה".

זומנתי לקבל את האות בלשכת יושב ראש הכנסת. העניק לי אותו סגן היו"ר מאיר שטרית ב–3.12.1996.

למה אני נזכר בזה עכשיו? כי בכנסת הזו הורמו השבוע ידיים נגד ההצעה של אילן גילאון בעניין השוואת קצבת הנכים לשכר המינימום. ההצבעה נדחתה ברוב של 39 נגד 37. הנכים ובעלי המוגבלויות ימשיכו "לאכול חרא" כשחברי הכנסת ימשיכו ליהנות משישה חודשי חופשה בתשלום בשנה (הם קוראים לזה פגרה). הם ימשיכו לקבל שכר גבוה, יהיו להם נהג צמוד ועוזרים, הם ייסעו לכנסים ולוועידות חרטא בחו"ל, והחיים שלהם יהיו דבש.

אלה בעלי הידיים שהצביעו נגד. לא לשכוח ולא לסלוח:

אמיר אוחנה

מייקל אורן

ינון אזולאי

ישראל אייכלר

רוברט אילטוב

אלי אלאלוף

דוד אמסלם

גלעד ארדן

יעקב אשר

דוד ביטן

מירב בן ארי

אלי בן דהן

ענת ברקו

צחי הנגבי

שרן השכל

יצחק וקנין

מיקי זוהר

אכרם חסון

מוטי יוגב

יריב לוין

שולי מועלם

מיכאל מלכיאלי

אורי מקלב

יעקב מרגי

אברהם נגוסה

משולם נהרי

ניסן סלומינסקי

בצלאל סמוטריץ'

דן סידה

נורית קורן

יואב קיש

איוב קרא

מירי רגב

אליעזר מוזס

יוליה מלינובסקי

רחל עזריה

רועי פולקמן

עודד פורר

טלי פלוסקוב

כולם ראויים שארגון בזכות ייתן להם את אות "בגנות". מנוולים.