אספסוף שמספרו נע בין 10,000 ל־15 אלף איש ממדינות מרכז אמריקה - גואטמאלה, אל סלבדור והונדורס - סיים מסע לכל אורך מקסיקו והגיע אל הגבול האמריקאי, הכל תחת המטרייה והארגון של גופי שמאל קיצוני. מטרת מארגני המסע היא להערים על שלטונות ההגירה האמריקאיים באמצעות מצג שווא, שלפיו המשתתפים נרדפים פוליטית בארצות מוצאם ונתונים בסכנת חיים, ובכך לזכות במעמד פליט ולקבל רישיון שהיית קבע, ובהמשך גם אזרחות אמריקאית. בפועל, כפי שעולה מראיונות שהעניקו רבים ממשתתפי המסע, מדובר במהגרי עבודה לכל דבר ועניין, החפצים להגר מארצותיהם העניות ולנסות להשתלב ב"חלום האמריקאי".

כמהגרי עבודה אין להם כל זכות לקבל אשרת שהייה בארה"ב, ומכאן מצג השווא שבדעתם להציג בגבול האמריקאי, כדי שבשלב הראשון יוכלו להיכנס לתחומיה. לאחר מכן יהיה קשה הרבה יותר לגרשם חזרה.

כפי שראינו השבוע, כשהתברר להמון המהגרים כי הממשל האמריקאי נערך היטב כדי למנוע את כניסתם, בעידוד המארגנים מן השמאל הקיצוני הסתערו כאלף מהם על גדר הגבול השברירית, במטרה לפרוץ אותה. הניסיון ברובו הגדול סוכל על ידי הכוחות האמריקאיים, ובעקבות זאת נסגר לחלוטין מעבר הגבול המרכזי בין מקסיקו לארה"ב.

הפתרון המיטבי למניעת הסתננותם של מאות אלפי שב"חים מדי שנה לתוך ארה"ב דרך הגבול עם מקסיקו, שאורכו למעלה מ־3,300 ק"מ, הינו בניית חומה בגובה כחמישה מטר ופטרול רציף משני צדיה ולכל אורכה. מימון תקציבי לבניית חומה שכזו נאמד ביותר מ־10 מיליארד דולר ודורש חקיקה של שני בתי הקונגרס.

בשיטה הפוליטית בארה"ב לא ניתן להעביר חוק כלשהו בקונגרס מבלי ש־60% מתוך מאה חברי הסנאט יצביעו עבורו. לפיכך, אף שכיום - למשך 40 יום נוספים, עד שיחל לכהן הקונגרס החדש שנבחר בתחילת החודש - לרפובליקנים יש רוב בשני בתי הקונגרס, לא ניתן להעביר חקיקה למימון בניית החומה ללא שיתוף פעולה עם הנציגות הדמוקרטית בסנאט, וזאת משום שהרוב הרפובליקני בסנאט הינו 51% בלבד.

כאן נכנסת לתמונה במלוא עוצמתה הפוליטיקה האמריקאית. הרוב הגדול של אזרחי ארה"ב הינו ממוצא אירופי - כשני שלישים ומעלה - והמיעוטים הגדולים הינם אפרו־אמריקאים (כושים), כ־12% מהאוכלוסייה, ולטינו־אמריקאים המהווים קרוב ל־20%. זה עשרות שנים שהרפובליקנים זוכים לרוב ברור בקרב האמריקאים שמוצאם מאירופה, הן בבחירות לנשיאות והן בבחירות לשני בתי הקונגרס. לעומת זאת, הדמוקרטים זוכים ברוב של 90% ומעלה בקרב האפרו־אמריקאים וברוב של למעלה מ־70% בקרב הלטינו־אמריקאים. הנה כי כן, ככל שאחוז המיעוטים הנ"ל באוכלוסיית ארה"ב ילך ויגדל, כך גדלים הסיכויים של הדמוקרטים לזכות בבחירות, הן לקונגרס והן לנשיאות, כמו גם למוסדות השלטון בכל אחת מ־50 המדינות המרכיבות את ארה"ב.

לפיכך, הדמוקרטים מתנגדים בתוקף לכל חקיקה שתממן את בניית החומה, כמו גם לכל חקיקה שתגביל את אפשרות המסתננים לבקש אשרת שהייה חוקית, שהרי שב"חים מאמריקה הלטינית - ילדיהם שייוולדו בארה"ב יקבלו אזרחות אמריקאית אוטומטית מכוח התיקון ה–14 לחוקה. תרחיש זה משרת כאמור את שרידותה הפוליטית של המפלגה הדמוקרטית, הנתונה זה כ־20 שנה בגלישה מהירה לעבר היותה מפלגת שמאל סוציאליסטית קיצונית.

המגמה הפוסט־ציונית

מציאות זהה לחלוטין מתרחשת גם בישראל. מאז המהפך ההיסטורי של בחירות תשל"ז לא זכה השמאל הקיצוני - עבודה ומרצ - ברוב בקרב הציבור היהודי, המהווה 83% מבעלי האזרחות הישראלית. יש להבהיר כי 98% מערביי ירושלים אינם בעלי אזרחות ישראלית, ומעמדם הינו של תושבי קבע, שאינם זכאים להצביע בבחירות.

גם בשתי מערכות הבחירות היחידות ב־41 השנים האחרונות שבהן זכה השמאל - בשנים תשנ"ב ותשנ"ט (1992 ו–1999) - הוא נשאר במיעוט בקרב המצביעים היהודים. לאחר הבחירות בתשנ"ב תפס השמאל את השלטון רק עקב הקמת גוש חוסם עם הסיעות הערביות, ובשנת תשנ"ט בזכות הצבעה של 97% של המצביעים הערבים עבור אהוד ברק בבחירות הישירות - כתוצאה מברית פוליטית בוגדנית בינו לבין עזמי בשארה, ועם ממשיך דרכו של גנרל האס־אס, אמין אל־חוסייני, הלא הוא ראאד סלאח.

יתרה מכך, בעשור האחרון ניכרת מגמה ברורה שלפיה המחנה הלאומי מגדיל מבחירות לבחירות את הרוב בקרב יהודי ישראל. בבחירות האחרונות השמאל הקיצוני זכה ב–29 מושבים בכנסת, ואילו המפלגות שהצהירו על עצמן כמחנה הלאומי, יחד עם בעלות בריתן המפלגות הדתיות, זכו ב–67 מושבים. במציאות הפוליטית הזאת, הסיכוי היחיד של השמאל לשוב לשלטון, ביחד עם מפלגה המגדירה את עצמה במצג שווא כמפלגת מרכז - קרי יש עתיד - תלוי במיעוט הערבי־מוסלמי, המהווה %14.5 מבעלי זכות הבחירה.

לפיכך, כשם שהמפלגה הדמוקרטית עושה כל שביכולתה לסכל את בלימת כניסתם של שב"חים לתוך ארה"ב, כך מפלגות השמאל הקיצוני בישראל עושות ככל יכולתן ומאותה סיבה, להגדיל את מספר הערבים המוסלמים בישראל.

בתקופת כהונתה השנייה של ממשלת רבין, בשנים תשנ"ב־תשנ"ו (1992־1995), באמצעות הכזב ששמו "איחוד משפחות", הונהג למעשה חוק שבות ערבי, ובאמצעותו הוכנסו לישראל למעלה ממאה אלף ערבים. ראוי לציין כי במרבית תקופה זו היה חיים רמון שר הפנים, ומשרדו היה זה שהוציא לפועל מדיניות מופקרת זו - והכל כדי לצמצם את "הנזק" מעלייתם של כמיליון יהודים מברה"מ לשעבר, שרובם המכריע מתעב פוליטית כל מפלגה שדגלה אדום וה־1 במאי הוא חגה.

בטרם נבנתה הגדר בגבול מצרים שחיסלה את פלישת השב"חים–העבריינים, כ־60 אלף סודנים ואריתריאים הסתננו באין מפריע לישראל. מאז עושים ארגוני שמאל קיצוני - החותרים ללא הרף תחת קיומה של ישראל כמדינה יהודית, תוך שיתוף פעולה מלא עם השמאל הקיצוני הפוליטי והתקשורתי - כל שביכולתם, וזאת באמצעות מימון של מאות מיליוני דולרים ממדינות זרות ועוינות פוליטית את ישראל, כדי להשאיר את השב"חים בארץ. מזימה זאת אחראית ישירות לכך שעד היום נשלחו מכאן החוצה רק 35% מן השב"חים הנ"ל, שרובם ככולם הינם ערבים ו/או מוסלמים שאינם ערבים.

הנה כי כן, כשם שהמפלגה הדמוקרטית באמריקה עושה כמיטב יכולתה, ומסיבות פוליטיות ציניות, להרחיב ככל הניתן את גודלו של המיעוט הלטינו־אמריקאי, באמצעות הסתננות בלתי חוקית דרך הגבול עם מקסיקו, כך בדיוק, ומאותן סיבות פוליטיות, פוסט־ציוניות ופוסט־יהודיות, אחיותיה הפוליטיות בישראל עושות ככל יכולתן כדי להגדיל את מספרם ואת האחוז של ערבים ו/או מוסלמים בישראל.

בהערת אגב, הן הדמוקרטים בארה"ב והן השמאל הקיצוני בישראל עושים שימוש ציני ושקרי בשואה כדי להצדיק את עמדותיהם בסוגיית השב"חים. כך, רק השבוע התבטאה החברה הטרייה בבית התחתון בקונגרס, אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, שהיא גם נציגה מובהקת של האגף השמאלני הקיצוני במפלגה הדמוקרטית, בהתבטאות נלוזה, שלפיה: "המהגרים בגבול מקסיקו אינם צריכים להיחשב לפושעים, כפי שיהודים שברחו מגרמניה לא נחשבו לפושעים, כי זה לא פשע שאנשים בורחים מאלימות במרכז אמריקה". השמאל הקיצוני הישראלי מצדו מכריז שוב ושוב כי כלקח מן השואה חייבת ישראל לקלוט לתוכה וגם לאזרח את השב"חים שהסתננו לתוכה שלא כחוק.

חרף מדיניות מבישה זו של השמאל הקיצוני בישראל, הוא בו־זמנית מתנגד בתוקף מחד לסיפוחו של כל שטח ג' (C בלעז), המהווה 60% משטחי יו"ש, שיושבים בו חצי מיליון יהודים וכמה עשרות אלפי ערבים; ומאידך מכריז השמאל שוב ושוב כי סיפוח כל שטחי יו"ש יחייב מתן אזרחות וזכות הצבעה לכל ערביי יו"ש - דבר שכלל אינו מחויב המציאות - ראו את ערביי מזרח ירושלים ומרבית הדרוזים בגולן כמשל. גישה צבועה ודוחה זו מהווה את ליבת המהות הפוסט־ציונית והפוסט־יהודית של השמאל הקיצוני בישראל.