בגלל מבטאו האמריקאי, הג’נטלמניות שלו ונינוחות הליכותיו נחשב משה ארנס כזר המתהלך בארץ, אף שחי בישראל 70 מ־93 שנות חייו. ארנס היה בהשכלתו מהנדס אווירונאוטיקה ומדען. מחשבתו הייתה, בהתאם - מאוד לינארית, גם כשעסקה בסוגיות פוליטיות או דיפלומטיות מורכבות.

ארנס כיהן בתפקיד שר הביטחון 44 חודשים בשלוש קדנציות נפרדות בשנות השמונים והתשעים. הוא שירת שנתיים בחיל ההנדסה האמריקאי, כשנה בסוף מלחמת העולם השנייה, אך במערכת הביטחון ובצה”ל התייחסו אליו בהתנשאות ובזלזול אופייניים כלפי כל מי שאינו איש צבא לשעבר ולא “אחד מאיתנו”. העובדה שלא שירת בצה”ל העמיקה את היחס הזה אליו, שלא בצדק. 
 

את רישומו על מערכת הביטחון הוא ביקש להותיר בשתי החלטות חשובות. האחת הצליחה, השנייה נכשלה. בתקופת כהונתו הראשונה (1983־1984) הוא נאבק קשות באלופי המטה הכללי שהתנגדו לו (הם לרוב מתנגדים לחידושים ושינויים מבניים), וכפה עליהם את הקמת מפקדת כוחות היבשה (מחפ”ש, המוכרת כיום כמפקדת זרוע היבשה מז”י).

בשל היותו מהנדס שעבד בתפקיד בכיר בתעשייה האווירית, שאליה לא התקבל בתחילה מפני שהיה איש אצ”ל וליכודניק, הוא חתר לטיפוח עצמאי של התעשיות הביטחוניות. כחלק מתפיסה זו, דרבן לבניית מטוס קרב כחול־לבן. מטוס הלביא אמור היה להיות גולת הכותרת של הישגיו, אך דווקא רונלד רייגן, אחד הנשיאים הידידותיים ביותר לישראל, נכנע ללחץ של התעשיות הביטחוניות האמריקאיות וכפה על ממשלת ישראל לבטל את המיזם.

משה ארנס עם הרמטכ"ל ברק, אלוף פיקוד צפון מרדכי ומפקד צד"ל לאחד. צילום: עופר לפלר, דובר צה"ל  משה ארנס עם הרמטכ"ל ברק, אלוף פיקוד צפון מרדכי ומפקד צד"ל לאחד. צילום: עופר לפלר, דובר צה"ל

 

אף שמונה לתפקיד שר הביטחון לראשונה בפברואר 1983, לאחר שאריאל שרון נאלץ להתפטר בעקבות הטבח בסברה ושתילה, וירש את ההסתבכות הצבאית בלבנון, היה זה ארנס שנאלץ לשלם מחיר כבד של עסקת חילופי שבויים – 4,700 מחבלים תמורת שישה חיילי נח”ל שנפלו בשבי אש”ף. 
 

בעת מלחמת המפרץ הראשונה ב־1991 הוא מצא עצמו שוב די מבודד, כאשר תמך בתגובת נגד על ירי טילי הסקאד מעיראק על ישראל. בניגוד לעמדת ראש הממשלה יצחק שמיר והרמטכ”ל דן שומרון, ארנס סבר שאסור לישראל לשבת בחיבוק ידיים. זאת, גם כדי לשמר את ההרתעה שלה וגם כדי להשמיד את משגרי הטילים במערב עיראק, שצבא ארה”ב לא הצליח להשמידם בכל חודשי המלחמה.

עם זאת, עמדתו הייתה שעל צה”ל להגיב אך ורק בתנאי שיושג תיאום עם וושינגטון. משהשיג בעצמו את התיאום, בשבוע הרביעי למלחמה, הוא אישר תוכנית להנחתת כוחות גדולים של צה”ל ומסוקי קרב במערב עיראק. שמיר ושומרון פעלו מאחורי גבו ועיכבו את הביצוע עד שהסתיימה המלחמה.
 

בהיותו תלמיד מובהק של תורת זאב ז’בוטינסקי וחסיד של ארץ ישראל הגדולה, ארנס התנגד לנסיגות של ישראל מכל השטחים, ובראש וראשונה מהגדה המערבית. כחבר כנסת הוא הצביע נגד הסכם השלום עם מצרים וסירב לקבל עליו את תפקיד שר הביטחון (לפני שרון) כדי לא לתת יד לנסיגה מסיני ופינוי הישובים ממנה. אחר כך, כשר הביטחון, החל בנסיגות חלקיות וטקטיות מלבנון (הרי השוף), אך סירב להורות על מהלך רחב יותר.