מי שמתגורר בעוטף עזה אינו זקוק להתרעה האסטרטגית שסיפק השבוע אגף המודיעין בצה"ל, על כך שישראל וחמאס מתקרבים לעימות צבאי ברצועה. לאחר עשרה חודשים שבהם מדי שישי נרשמו עימותים סמוך לגדר, השבוע התנהלו מהומות גם בלילה. את הרעש והפיצוצים לא היה אפשר לפספס.
כרגע נראה כי הדרך מובילה לכיוון אחד: הסלמה. הפרות הסדר על הגדר הופכות לאלימות יותר, ומספר הנפגעים הפלסטינים צפוי לעלות ככל שהיקף האירועים יגדל. האביב בפתח, וטרור השריפות צפוי לחזור עם שוך הגשמים. בישראל תקופת בחירות, והעצבים רופפים. במרכז הוויכוח הפוליטי עומדת מדיניות הממשלה מול עזה. ראש הממשלה בנימין נתניהו מותקף מימין וממרכז ומוצג כחלש מול חמאס.
לאחר עשרה חודשי אלימות לא נראית באופק התקדמות מדינית, וגם הכסף הקטארי שנכנס לרצועה אינו מספק את הסחורה שבישראל קיוו לקבל. מהלכים מדיניים אינם על הפרק, בטח בתקופת בחירות, כשכל ויתור לחמאס ייתפס כהישג לארגון טרור שסוחט את ישראל באיומים. נדמה ששני הצדדים חושבים שהסדרה חדשה תתממש רק לאחר עימות צבאי. ישראל וחמאס אולי אינם מעוניינים בכך, אבל הם נגררים לשם בידי הג'יהאד האסלאמי.

בינתיים בישראל מעוניינים לקנות את זמן השקט בתגובות צבאיות מאופקות. ירי מרגמה שנפלה בשטח ישראל בשבוע שעבר נענה בירי של טנק לעבר עמדה ריקה של חמאס. ועדיין, ישראל אולי מעוניינת בשקט אבל לפחות כרגע רחוקה מלהשיג אותו.
באופן שיטתי ובשנה זו במיוחד, ממשלת ישראל נמנעת מקבלת החלטות ואינה מספקת אלטרנטיבה מדינית או צבאית. היא נגררת ולא יוזמת, ואת קצב העניינים קובעים ארגוני הטרור ברצועה. במקביל הצבא נזהר יותר מדי בתגובותיו לאירועי הטרור ברצועה כדי שלא להגיע להסלמה ואינו יוצא בפעולות ממוקדות נגד הג'יהאד האסלאמי, שמחמם את הגזרה בחודשים האחרונים. אין ספק שלפעמים איפוק יתר, שמטרתו לכאורה למנוע הסלמה, דווקא מקדם עימות משמעותי יותר.
לנוכח האפשרות לעימות צבאי, מאיצים בצה"ל את ההכנות באמצעות תוכניות למבצע, אימון של כוחות יבשה לתמרון, הרחבת בנק המטרות, רכישת ציוד לחימה ושיפור הפקודות האופרטיביות. טוב עושה הרמטכ"ל אביב כוכבי שמכוון את הצבא לאפשרות של מבצע נרחב ברצועה. עדיף כך מאשר להגיע למצב של חוסר המוכנות כמו ערב מבצע צוק איתן.
להשיג יתרון בעזה, ברצועת שטח כל כך צרה - זו משימה לא פשוטה והיא מחייבת להשתמש בכלל היכולות המודיעיניות ולהפעיל את היכולות הצבאיות בעוצמה גבוהה מזו שנקט צה"ל בעבר. במהלך צוק איתן פעל צה"ל באופן שבלוני, מגושם וצפוי, בהסתמכו על הפערים הגדולים ביכולות שלו אל מול חמאס. התוצאות היו בהתאם. 
500 סיבות 
הנה סיפור קטן שיכול להמחיש עד כמה צה"ל לא היה מוכן למלחמה הזו. כשהמודיעין עלה על נושא המנהרות ברצועת עזה, קבע קצין ההנדסה הראשי תרגולת להשמדתן. על פי ההנחיות שאושרו בזרוע היבשה היו חיילי ההנדסה אמורים לפרוס מוקשים במנהרות ולפוצץ אותם. מי יודע כמה נפגעים היו לצה"ל אילו מפקד פיקוד הדרום באותה עת, האלוף סמי תורג'מן, לא היה מתעקש ומונע את התרגולת המבצעית, שזכתה לתמיכת הרמטכ"ל אף שהחיילים לא התאמנו עליה כלל באימונים מקדימים.
בהקשר הזה מוצדקת הביקורת שנשמעה על תפקודו של הרמטכ"ל בני גנץ ושל הצבא בכלל. אבל אי אפשר לפטור מאחריות גם את הדרג המדיני. בנימין נתניהו רב־הניסיון היה חייב לדרוש מצה"ל תשובות ותוכניות הרבה יותר טובות מאלה שהיו לו ערב המבצע. אם במפלגת השלטון טוענים שתפקוד הצבא בצוק איתן פוסל לכאורה את גנץ ממנהיגות פוליטית, הם צריכים לכוון את אותה אצבע מאשימה גם כלפי ראש הממשלה. 
ובחזרה למציאות. בנושא המנהרות צה"ל כנראה מוכן טוב יותר, ומנגד גם חמאס לא קפא על שמריו. הוא הגביר את השימוש במנהרות ההגנתיות בתוך הרצועה להיקפים גדולים ממה שהיה בזמן צוק איתן. בצה"ל טוענים שכיום המענה טוב יותר והמנהרות יהפכו למנהרות מוות לכוחות חמאס. אין ספק שסוגיה זו תהיה אתגר גדול לכוחות היבשה של צה"ל, הנתונים במוקד הוויכוח על הכשירות ועל יכולות התמרון של צה"ל.
לא רק נציב קבילות החיילים לשעבר יצחק בריק משמיע ביקורת בנושא זה. בתוך הצבא יש ויכוח נוקב על כך, וגם במערכת הפוליטית. במסמך שכתבו על עתיד הכוח היבשתי בצה"ל, מזהירים ח"כ עפר שלח ועמר בר־לב כי למרות השיפור שנרשם בשנים האחרונות, הפערים עדיין גדולים וצבא היבשה אינו במקום הנדרש בכל הקשור ליכולתו לממש את התמרון הקרקעי. חברי הכנסת מוועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון מצביעים על פערים בתוכנית של ראש הממשלה כפי שהוא רואה את הצבא בשנת 2030, ואומרים שחיזוק היבשה חייב להיות גם בתוכנית הרב־שנתית הקרובה.
אבל ההתמודדות עם המנהרות אינה חזות הכל. סבבי ההסלמה האחרונים מעלים מגמה מטרידה של שחיקה ביכולת של צה"ל לתת מענה התקפי לאיומי הרקטות מרצועת עזה. בסופו של דבר, הרקטות היו ונשארו מרכיב האיום מספר אחת, גם בעימות עם אויב מוגבל בעוצמתו כמו חמאס. ירי לעבר ישראל לאורך זמן אינו נמדד רק במספר הנפגעים. לנזק המצטבר יש השלכות נוספות על הביטחון הלאומי, על הכלכלה, על נתיבי תעופה בינלאומיים ונמלי הים ויותר מכך - על האוכלוסייה האזרחית.
בסבב ההסלמה האחרון ירה חמאס כ־500 רקטות ביממה אחת. צה"ל כמעט לא סיכל ירי מהרצועה, לא פגע במרגמות שירו לעבר היישובים, ותקף מעט מאוד חוליות ירי ומחסנים שבהם מאוחסנות הרקטות. בשנים האחרונות ההתמקדות באיום המנהרות וההישענות ההגנתית על מערכת כיפת ברזל ניוונו את היכולות ההתקפיות שהיו ברמה גבוהה מאוד בתאי התקיפה בפיקוד הדרום ובאוגדת עזה. 
לחיי אדם כמובן אין מחיר, ועל כל ירי רקטה שמסכן חיים ראוי שכיפת ברזל תופעל. אבל במקביל, כוחות צה"ל באוויר וביבשה צריכים לפעול לצמצום היכולת הרקטית של האויב. זה נכון גם לגבי אירועים קטנים יותר, שבהם אותו קנה מרגמה יורה פעמים מספר לעבר יישובי העוטף בלי שהוא מושתק מהאוויר או בפשיטה מהקרקע. היכולת לפגוע במערך הירי של חמאס והג'יהאד תלויה בעיקר ברמת המחקר המודיעיני המקדים שמבצע צה"ל. כאמור, בשנים האחרונות מה שפעם היה התחום המרכזי שנחקר ברמה המודיעינית ברצועת עזה הוזנח בגלל סדרי עדיפויות אחרים.