ביום חמישי שעבר נרשמה היסטוריה קטנה באצטדיון סמי עופר בחיפה. לראשונה אי–פעם הועבר משחק של נבחרת ישראל בכדורגל בשידור חי ומלא בתחנת שידור דוברת ערבית, מכאן 33, כולל כתבי קווים, פרשנים, פאנל מומחים במחצית וכו'. בעבר, לשם השוואה, הערוץ בערבית היה מקבל את השידור החי בעברית, כשהשדר הערבי זכה לכמה דקות בודדות. התקדים הזה התרחש משני טעמים: תאגיד השידור החדש מקצה יותר משאבים לשידור בערבית; ויש עניין מוגבר בקרב ערביי ישראל בנבחרת הלאומית, בעקבות המספר הגבוה של נציגים מהמגזר בנבחרת. במשחק שהתקיים באותו ערב ופתח את הקמפיין של הנבחרת במוקדמות טורניר היורו עלו למגרש חמישה שחקנים ערבים/מוסלמים, מתוך 11 השחקנים של ישראל. אחוז מטורף.

לשמחתי, יצא לי להיות עד לאירוע החגיגי הזה ולדבר עם האנשים שמאחורי השידור. עורכים, מגישים, מפיקות. מבחוץ זה נראה כמו כל צוות שידור ישראלי טיפוסי, אבל מקרוב נתקלתי באנשים נרגשים באופן מיוחד. הם דיברו בגאווה על השידור המתקרב. תיארו שוב ושוב את העניין הרב בקרב אנשי המגזר ואת מראה בתי הקפה המלאים למול המסך. ובעיקר התעקשו לדבר על "הנבחרת שלנו", כלשונם, ועל החיבור המוצלח שמתקיים בה בין יהודים וערבים.

גם בכניסה לאצטדיון פגשתי לא מעט צופים מהמגזר. בדואים שהגיעו מחורה בנגב, נשים ברעלות, חבורה שלמה מטייבה. וזה רק מדגם מקרי. גם אלה התעקשו לשמור על המינוח של "הנבחרת שלנו". כמה מהם אפילו עטו צעיפים של הנבחרת, בצבעי כחול־לבן. אם צריך לסכם בשתי מילים את מה ששמעתי כמעט מכולם - הן יהיו "רצון להשתייך". רצון עז, אפילו נוגע ללב. נדמה שהאחוז הגבוה של שחקנים ערבים בנבחרת (מה עוד שמדובר בשחקנים בולטים ודומיננטיים) מאפשר להם - אולי בפעם הראשונה - להרגיש חלק ממשהו גדול באמת. מקולקטיב ישראלי שפורץ את גבולות המגזר.

אבל כאן גם נעוצה הטרגדיה הגדולה. כי הנבחרת רחוקה מלשקף את המציאות בשטח. לא רק בגלל מינון השחקנים הערבים; אפילו לא רק מפני שהם מושמצים וממודרים שוב ושוב במדינה (רק במוצ"ש האחרון, בראיון ההיסטורי שלו, ראש הממשלה הפטיר את הצירוף "המפלגות הערביות התומכות בטרור"). אלא כי גם בקרב הציבור הערבי עצמו, הרצון להשתלב במדינה ולהזדהות עם סמליה - כמו הנבחרת הלאומית - רחוק מלהיות נחלת הכלל. ע"ע ההתבדלות הנצחית של המפלגות הערביות, והעובדה שמרבית הציבור במגזר לא מצביע - באופן היסטורי - למפלגות "רגילות", לא ערביות.

וזה משליך על הדיון הכללי בסוגיית ערביי ישראל. אנשי שמאל רבים עורכים השוואה - תמימה להפליא - בינם ובין כל מיעוט אתני רגיל במדינות מתוקנות. ב"ארץ נהדרת", למשל, יצרו מערכון שמקביל בינם ובין היהודים באירופה. בפועל, וכמעט מגוחך שצריך להזכיר את זה, ערביי ישראל לא עקרו לכאן כמהגרים. הם חיו בישראל לפני שמרבית היהודים הגיעו אליה, נלחמו בנו, והפסידו. שלא לדבר על כך שהמדינה, שהם אזרחיה, נמצאת במצב מלחמה נצחי מול חלק מהעולם הערבי, ובייחוד הפלסטינים. בשר מבשרם. ולכן, אחרי כל הססמאות היפות על שוויון, אחווה וסולידריות, יעברו כמה דורות טובים - אם בכלל - עד שהם יוכלו להרגיש כאן כמו אזרחים שווי זכויות באופן המהותי של הביטוי. לא רק החוקי (שהוא חשוב כשלעצמו וחייב להישמר).

כל זה לא יכול להצדיק את ההשתלחות, שלא לומר ההסתה, של גורמים כמו ראש הממשלה נגד הציבור הערבי בארץ. אבל הוא אמור להזכיר לכולנו שמדובר בבעיה עמוקה, שנובעת לא רק מגזענות אלא גם ממציאות בלתי אפשרית שאין לה פתרונות מיידיים. תוסיפו לכך את העובדה שערבים רבים מחוץ לישראל רואים בערביי ישראל (כולל שחקני הנבחרת) בוגדים, ותבינו את המלכוד המתסכל שבו נמצאים אנשי המגזר. מלכוד 48.

על הרקע הזה, תחושת החיבור שלהם לנבחרת הלאומית מרגשת במיוחד. אפשר להיות ציניים ולקבוע שמדובר בפיקציה שלא משקפת את המציאות בשטח. אני מעדיף להיות אופטימי ולקוות שמהנבחרת תיפתח הטובה גם לחיים האמיתיים.