הביקור האחרון שלי בישראל היה בימי הבחירות 2009. באתי לצלם סרט על אדם ברוך שמת שנה אחת קודם לכן. ביום הבחירות הסתובבנו בין השיפודיות באור יהודה בחיפוש אחרי שולחן פנוי ללא הצלחה. השכונה שפעם הייתה שכנתי מעבר לכביש, הייתה מפוצצת מסועדים שהסתובבו בקבוצות גדולות יחסית, כמי שמילאו הרגע את חובתם האזרחית וביקשו לאכול משהו קטן לאחריה. לא רק שולחנות לא היו, גם חניה לא הייתה. מצוידים במאכער מקומי וידען, רגע לפני שקרסנו מרעב הוא סידר לנו למשוך כמה כיסאות לשולחן של ידידים שלא התעצלו להצטופף עבורנו. זה היה אחד הרגעים האחרונים של כל ישראל חברים רעבים.

אין לי זיכרון מובהק וממוקד ממצב הרוח בגוש דן. התגוררנו בכפר המכביה ברמת חן, השכונה שבה גדלתי, שזה היה בערך מקום עם אווירה וטמפרטורה נפשית של בית הבראה הסתדרותי משנות ה–60 על מדרונות הכרמל, רק עם המבורגר וג'ין–טוניק. תעודת הזהות שלי נשארה אצל מי שילדי מכרו לו את המכונית האחרונה שהייתה לנו. קרפדה גדולה ושטוחה מבית פונטיאק. הייתי עסוק מדי בשחזור אירועים וראיון אנשים מחייו של אדם מכדי להשגיח בניואנסים חברתיים ופוליטיים. במקום לסגור פערים בערב מול הטלוויזיה כמקובל, קרסתי מולה שדוד בסוף יום צילומים ונרדמתי.

ההחלטה לא להצביע הבשילה אצלי במהלך הביקור. מתישהו שמתי לב שחמש השנים שחלפו מאז עזבתי את ישראל השאירו אותי מעוניין וחרד לגורלה אך לא מצויד במידע ובכלים הנחוצים לנתח את מצבה. זו הייתה השנה הראשונה של נשיאות אובמה באמריקה, וכמי שכבר עשה את המעבר המנטלי, הייתי שיכור מחדוות מנצחים. קורה שהטובים נבחרים.

אינני זוכר סחף גדול מדי, וודאי לא צונאמי, להדיח את נתניהו. כיסי ההתנגדות הרגילים של השמאל רתחו ובעבעו, אבל לא היה דם במים ולא עמד ריח חמוץ באוויר. כמובן שהיה נחמד אילו היה נתניהו הולך הביתה, אבל אף אחד מחברי לא היה מוכן להיהרג על זה. למחרת הבחירות נשמעה אנחת האכזבה הרגילה והמוכרת מחוגים מסוימים, אבל אנשים שבו לשגרת חייהם. אף אחד מכ–40 האנשים שראיינתי על אדם לא התנדב לשיחה על המצב ולא הביע דעה פוליטית. אולי משום שאדם לא חי על קו השבר הפוליטי ולא דיבר או כתב על העדפתו האישית.

עשר שנים הן ים של זמן לא לבקר במקום שבו נולדת. זה זמן המושיב אותך ביציע וירטואלי, הופך אותך לצופה מן הצד בספורט תחרותי ומי שמופתע מעוצמת הרגשות, מהקיטוב הפוליטי והדתי ומהנכונות לרדת לאשפתות. זה נעשה כה סמיך ולא נעים, עד שאפילו מטוויטר - שם שיחקתי כמה שנים בענייני השעה - פרשתי. לפעמים מה שאתה רואה זה צואה שפגעה במאוורר. אין לזה שם אחר. ועדיין יש מדור לכתוב, אף שהנטייה האינסטינקטיבית היא להיעדר לשבוע. אם תכתוב דבר מה עקרוני על המתרחש באמריקה, אף אחד לא יקרא ובצדק. אם תכתוב על הבחירות בישראל - מה לך ולצוללות, מניות, גרמניה, מצרים וקרובי משפחה. אפשרות שלישית, לא ממש נעימה ולא נטיית לבי הטבעית, היא להיות ליצן חצר. מישהו שחובט בסירים ריקים בתקווה שהם נשמעים כמו התופים של רינגו. אלה מקרים שבהם אני תמיד בורח למוזיקה.

דואטים מוזיקליים הם בעיני סוג מפואר של רוק ידידותי. יוצרים שחוברים לרגע נדיר לאחד כוחות וכישרונות בשירותה של מטרה טובה. כל מה שבחירות הן לא. נכון שהכל כרגע דליק ויצרי, אבל חשוב להסכים שמאות דואטים ראויים נותרו מחוץ לרשימה האישית שלי. אין מקום. במקביל נעשה מאמץ להעלות פלייליסט של הדואטים הנזכרים פה בטוויטר ובפייסבוק לפחות.

***

Homeward Bound - פול סיימון וג'ורג' הריסון. 1976, השנה השנייה שלי באמריקה, "סאטרדיי נייט לייב" עם הצוות המקורי. האורחים המוזיקליים היו הדבר האמיתי. הרעיון לצוות את הריסון וסיימון נחשב בעיני הברקה גם אחרי 40 שנה. אולי משום ששניהם היו כה טובים בגיטרה אקוסטית.

Gimme Shelter - מיק ג'אגר וליסה פישר. ראיתי אותם באיסטנבול בסיבוב ההופעות השאפתני "הגשרים של בבל". ליסה פישר תמיד הייתה זמרת הרקע הטובה ביותר של הסטונס. בניגוד למרי קלייטון, ששרה בהקלטה המקורית, לא הייתה לה בעיה עם "אונס" ו"רצח".


It Makes No Difference - ריק דנקו וריצ'רד מנואל. ל"להקה" היו שלושה סולנים: דנקו, מנואל וליבון הלם. שלושתם מתים. אחרי הוואלס האחרון נותר כל חבר לנפשו, והחיים לא האירו להם פנים. דנקו ומנואל חברו לעתים להופעות משותפות בברים קטנים.



Disorder In The House - וורן זיבון וברוס ספרינגסטין. לפעמים צריך יצירתיות ערנית כדי לתעד את מותו של יוצר גדול. כמו הסרט המנציח את דעיכתו של וורן זיבון מסרטן ריאות קטלני. החברים הטובים באו לתת יד. כמו ספרינגסטין שהגיע עם גיטרה ישנה, קול מוכר ואהבה גדולה.



Sign Language - בוב דילן ואריק קלפטון. רגע מוזיקלי מוזר, בוסרי ולא ברור דיו, שבו חבר דילן לקלפטון כדי לעזור לחבר בצרה. שני הקולות לא מתחברים, שזה כמעט נדיר בצרימתו. זה רובי רוברטסון בגיטרה, לא קלפטון.



Star Of Bethlehem - ניל יאנג ואמילו האריס. שיר יפה מאלבום זניח יחסית של יאנג שהפציע באלבום דואטים של האריס, שתמיד הצליחה להוציא את יאנג מקליפתו הקשיחה.



Faithless Love - לינדה רונדסטט וג'יי.די. סאות'ר. רונדסטט היא הקול הנפלא של הרוק הקליפורני שנדם. היא חולה ושותקת. סאות'ר הוא מחבר השירים המיתולוגי שעמד בשורה אחת עם האיגלז, ג'קסון בראון, בוני רייט ואחרים.


Pancho & Lefty - ווילי נלסון ובוב דילן. יום הולדתו ה–60 של ווילי נלסון נחוג ב–CBS עם אורחים טובים. מי שלא בא שלח איחולים. אלמלא ויכוח על זכויות יוצרים, היה לנו ב–DVD הערב המיוחד ההוא.


Long May You Run - ניל יאנג וסטיבן סטילס. הם רבו בבופלו ספרינגפילד והחליפו מהלומות בקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. הוויכוח על השאלה מי נגן גיטרה טוב יותר לא הסתיים, אבל הסולו בשיר הוא של סטילס מתוך להקת סטילס–יאנג ששרדה אלבום אחד בלבד.



Women Be Wise - בוני רייט וסיפי וואלאס. נושאת אבוקת הבלוז היא זמרת ונגנית גיטרה לבנה, אבל היא לא שכחה את המקורות וחזרה אליהן. הדואט עם סיפי וואלאס היה אחד מרגעי השיא האישיים שלה.



Desperado - ג'וני קש ודון הנלי. השיר הפך לקוריוז טלוויזיוני ב"סיינפלד", אבל ג'וני קש לא חשב כך בסדרת התקליטים הנפלאה שהקליט לפני מותו. לכן הזמין את דון הנלי לשיר איתו את השיר מאלבום הנושא המערבוני בעל אותו שם של האיגלז. 



I Don’t Want To Talk About It - רוד סטיוארט ואיימי בל. הפרשנות של סטיוארט לשירים שאחרים כתבו היא אחת התכונות הטובות שלו. את השיר כתב דני וויטן, נגן הגיטרה של קרייזי הורס, והחלל הראשון שלה. זאת הופעת הבכורה של איימי בל, שקולה שבה את אוזנו של סטיוארט.



Can’t Find My Way Home - סטיב ווינווד ואריק קלפטון. השיר הגדול הזה בן 50 שנה, ומקורו בתרכובת הכימית החד–פעמית שהייתה Blind Faith. הוא הפך לחלק מהרפרטואר הקבוע של קלפטון, עד שהזוגיות של קלפטון–ווינווד חודשה בפסטיבל הגיטרות Crossroads ובסיבוב הופעות משותף של השניים.



Pretty Woman - ברוס ספרינגסטין וג'ון פוגרטי. ערבי הקבלה להיכל התהילה של הרוק'נרול מניבים לעתים רגעים גדולים. עם קבלתו של רוי אורביסון המת למוזוליאום השעווה, הניחו ספרינגסטין ופוגרטי לגיטרות שלהם לשיר.



Me & Bobby McGee - קריס קריסטופרסון ושריל קרואו. בגיל ומעמד מסוימים אתה זוכה לקונצרט מחווה רב–משתתפים. לא חשוב אם אתה חי או מת. שריל קרואו אינה ג'ניס ג'ופלין, אבל היא נותנת את מיטבה עם קריסטופרסון שכתב את השיר.



Angel From Montgomery - ג'ון פריין ובוני רייט. ג'ון פריין חולה, אינו במיטבו אבל כל זמן הוא זמן טוב להשגיח בו. זה כנראה שירו המפורסם ביותר, שרבים אחרים אימצו והקליטו. זה אך טבעי שרייט שרה אותו בדואט עם פריין.



Black Magic Woman - קרלוס סנטנה ופיטר גרין. פיטר גרין כתב את השיר ביושבו כחבר בפליטווד מק ב–1968. סנטנה הקליטו אותו ב–1970 באלבום "אברקסס". היה זה נכון וטבעי שסנטנה הזמין את גרין המודח לנגן איתו.



Chain Of Fools - אריתה פרנקלין ואנני לנוקס. החבירה בין השתיים הייתה הברקה. פרנקלין הצטרפה ללנוקס לשיר את "Sisters Are doin’ For Themselves", והשתיים הקליטו גם את השיר המפורסם של פרנקלין.



Sweet Virginia - ג'רי לי לואיס וקית' ריצ'רדס. אמריקאי ובריטי נכנסים לבר. שניהם פלא רפואי. שניהם אמורים להיות מתים ולצוות את הכבד שלהם לרפואה. במקום זה הם מקליטים שיר בנופך קאנטרי של הסטונס מ–1972.



Southbound Train - דיוויד קרוסבי וגרהאם נאש. מכל החבירות והקונפיגורציות הרבות של קסנ"י, הזוגיות המוזיקלית של קרוסבי ונאש החזיקה מעמד והייתה פורייה מאחרות. היו להם אלבומים טובים ורעים ואת השיר הקורע הזה.



If It Makes You Happy - שריל קרואו וכריסי היינד. ברגע השיא של הקריירה שלה הגיעה קרואו להופעה בסנטרל פארק בניו יורק. כמו בכל מבחן כוח, היא אמדה את שלה ביכולתה לזמן חברים. קית' ריצ'רדס ואריק קלפטון הגיעו. גם כריסי היינד.



Little Wing - קרלוס סנטנה וג'ו קוקר. אין חיבור טבעי בין סנטנה וקוקר חוץ מזה ששניהם היו בוודסטוק, שלקוקר היה קול אדיר ולסנטנה אין, וכמובן שג'ימי הנדריקס הופיע בוודסטוק וזה אחד משיריו שזכה לגרסאות כיסוי רבות.



Behind Blue Eyes - המי ובריאן אדמס. באחת החבירות העונתיות שלהם להופעה בומבסטית, הזמינו המי את נואל גאלאגר ואחרים לשיר איתם. אדמס, לא כוס התה של אף אחד, לא החמיץ את ההזדמנות ונתן את מיטבו.



You’ve Got A Friend - קרול קינג וג'יימס טיילור. השניים הללו תמיד היו חברים טובים והתייצבו אחד לקונצרט ההוקרה של השנייה ולהפך. שיר הרעות האמריקאי העביר לנו את שנות ה–70. כעת הוא פריט נוסטלגי לעולם שאיננו עוד.



We Had It All - ווילי נלסון וקית' ריצ'רדס. ימי ההולדת של נלסון היו הפקות רבות משתתפים, עד שהתברר שהוא מתכוון לחיות לנצח. בהם הסתבר שריצ'רדס הוא בריטי נעים הליכות שעושה מה שמבקשים ממנו ושר לפי הזמנה.



These Days - גרג אולמן וג'קסון בראון. את השיר "חברי אדום הצוואר" כתב בראון לחברו אולמן. חברות בין אדום צוואר דרומי ומסטול כרוני לאינטלקטואל קליפורני המושקע בצדקה. בראון כתב את השיר כשהיה בן 16 ואולמן הקליט לאלבום הבכורה שלו ב–1973.



The Night They Drove Old Dixie Down - רוג'ר ווטרס ו–My Morning Jacket. ההסתייגות שלי מווטרס אינה פוליטית אלא מוזיקלית. הוא האדם האחרון שאמור לשיר את המנון הדרום של הלהקה, אבל בערב לזכרו של חברו ליבון הלם, הסולן בגרסה המקורית, לא חוסמים שור בדישו.