נדמה שדי מובן לרוב הציבור – אפשר לבדוק – שממשלת אחדות תהיה הדבר הנכון לאחר הבחירות. ממשלה שתרגיע את השיח הלעומתי המיותר. ממשלה שתעסוק בעשייה ולא בהישרדות. ממשלה שלא תהיה תלויה בזנב פוליטי שמכשכש בה. ממשלה שתפנה לטפל בבור התקציבי, בחוק הגיוס, במצב הביטחוני, במקום לבזבז משאבים ואנרגיה על מלחמות בדחלילים כמו בית המשפט העליון, או ההדתה, או השד יודע איזו שטות תנפק הקדנציה הבאה.
המכשולים לממשלת אחדות הם שניים. חשדנות ודווקנות. החשדנות היא של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הוא לא סומך על ראשי כחול לבן שיהיו נאמנים לקואליציה בראשותו, בלי לנסות לרסק אותה, ובעיקר אותו, בכל הזדמנות. צריך להודות: חשדנותו מוצדקת; הדווקנות היא של ראשי כחול לבן, גנץ, לפיד, יעלון, אשכנזי. הם מתעקשים לא לשתף פעולה עם נתניהו, למרות שהציבור נותן בו אמון, ולמרות שאין מניעה חוקית כלשהי שימשיך לכהן. צריך לומר: דווקנותם מובנת.
החשדנות מוצדקת כי ברור שלראשי כחול לבן, ובעיקר למצביעיהם, יש עניין אישי עם ראש הממשלה. הדווקנות מובנת כי נתניהו נושא באחריות לכך שדמותו בעיני מתנגדיו אינה של יריב פוליטי אלא של שטן נכלולי. כדי שתקום ממשלת אחדות צריכים לקרות שני דברים: האחד, שתוצאות הבחירות יאפשרו זאת. קרי, שלא יאפשרו לנתניהו להקים קואליציה צרה (קשה לדמיין קואליציה צרה של כחול לבן); השני, שראשי המפלגות ימצאו דרך להתגבר על החשדנות והדווקנות. קרי, נתניהו יקבל התחייבות וערובה להמשך שלטונו עד לתחנה מוסכמת – נאמר, לפחות עד להרשעה בערכאה ראשונה של בית משפט, אם יוגש נגדו כתב אישום. גנץ וחבריו יקבלו חבל שיאפשר להם להראות הישגים ממשיים לבוחריהם מיד בתחילת הדרך – נאמר, העברה ללא שינוי של חוק הגיוס, וזכות וטו על נוסח פסקת ההתגברות.
זו לא משימה מסובכת במיוחד אם שני הצדדים רוצים בה. סיכום מהיר והמערכת הפוליטית תתיישר במהירות בהתאם. מפלגות השוליים יחזרו לצעוק בשוליים. דמויות קיקיוניות יאבדו את הכוח, אמיתי או מדומיין, לקבוע סדר יום פוליטי ומדיני. לנתניהו יהיה שקט פוליטי, מה שיפנה לו זמן להתמודד עם משפטו, אם יהיה, ועם משימותיו כראש ממשלה. לגנץ תהיה הזדמנות להוכיח שהוא מסוגל להוביל מהלכים גם בלי שהדרגות מאלצות את הכפיפים לו לציית. לפיד יוכל לצאת לעולם כשר חוץ ולהסביר את ישראל כמו שהוא אוהב. וזה לא יהיה קשה, כי מה שיסביר יהיה גם סביר.
יכול להיות שתהיה אחדות גם בלי שהצדדים מעוניינים בה. יכול להיות שתהיה אחדות כי פשוט לא תהיה ברירה אחרת, לנוכח תוצאות הבחירות. שהרי, קשה להעלות על הדעת מערכת בחירות נוספת־נוספת. או נוספת־נוספת־נוספת. אבל יש הבדל בין אחדות מרצון ובין אחדות מאונס. יש הבדל בין אחדות חשדנית ודווקנית לבין אחדות של הסכמה מראש.
למה צריך אחדות? כי ישראל עומדת מול אתגרים משמעותיים, וחבל שתעסוק בהבל. אבל כאשר אין אחדות, וקואליציה צרה כופה את שיגיונותיה, אין מנוס מהיגררות להבל. פעם זה יהיה החמץ בבתי החולים של ליצמן, פעם פנינת משילות של אמיר אוחנה, פעם התנגשות תורנית של אמן מיוסר עם מירי רגב.
למה צריך אחדות? את התשובה צריך לפתוח בלמה לא. אין פער משמעותי בין מה שחושב נתניהו על המציאות לבין מה שחושבים עליה גנץ ולפיד. אין פערים גדולים במדיניות הכלכלית, אין פערים בהבנת הצרכים הביטחוניים, בניתוח הזירה הגיאו־פוליטית, בזיהוי הסכנות וההזדמנויות. נתניהו וגנץ מן הסתם קרובים בעמדותיהם יותר מנתניהו ובצלאל סמוטריץ׳ ויותר מגנץ וסתיו שפיר. אם ילכו יחדיו, הם יכולים לוותר על ליברמן. במקרה של נתניהו, גם זו יכולה להיות סיבה טובה.