עוד מפלגת שנאה מזנקת לבחירות. עוד דברי טיפשות מרוססים לאוויר הקיץ הלוהט ממילא. "עתיד המפעל הציוני כולו מונח על הכף", אומר אהוד ברק. כאשר הם עושים דה־לגיטימציה לחצי העם שבחר אחרת מהם, הם מתלוננים דווקא על דה־לגיטימציה שעושים להם. "מסע הדה־לגיטימציה הזה למחצית העם הוא מסוכן", אמר יאיר גולן בצדק על הגדרת השמאלנים כבוגדים על ידי מיעוט שלא שולט בפיו, ושכח את הגדרת המילה ימני כקללה ללא צורך בתוספות. והוא הוסיף: "וביום מן הימים אנשים ישאלו את עצמם למה לי לשלוח את בניי לצבא שלא מייצג אותי, אלא שלטון מושחת".

האם בתקופת שלטון מפא"י, המערך והעבודה שאל מישהו ממתנגדי הסוציאליזם או ה"שלום תמורת שטחים" למה לשלוח את בניו לצבא? לא. בוודאי לא בעידוד ראשי המפלגות והמנהיגים. 

אין מי שמאמין באמת שנתניהו הוא סכנה לתנועה הציונית כולה. מצד שני, אין מי שאומר שברק או גנץ או לפיד או גבאי הם סכנה לתנועה הציונית כולה. הרי אפשר לומר גם זאת בקלות. אלה מילים ולא עובדות. אתה אומר שאני סכנה, אז אני אומר שאתה סכנה. זה שיח שרק מנסה לאסוף שונאים למחנה פוליטי שהמצע שלו הוא שנאה: אני שונא את ביבי. אני שונא את השמאלנים. שיח בחירות שבו לא שוקלים מהם ההישגים של המדינה בתקופת נתניהו, או מה התוכניות של המפלגות שרוצות להחליף אותו. שיח שמתמקד רק במשפטים מרושעים: "זמנך תם". 

ישראל מתקיימת בחיים כפולים. בבחריין מתגייסת ארצות הברית האדירה לסייע לישראל להגיע לפתרון האלימות הפלסטינית, בישראל יושבים נציגים של רוסיה וארצות הברית ומתאמים מהלכים להגנת ישראל. הכלכלה הישראלית מטפסת. נכון, יש אנטישמיות ואנטי־ציונות, אבל בארצות שונות גם מתקיימים מפגני אהבה לישראל. רק השבוע שלחו לי בוואטסאפ צילומים מאצטדיון בברזיל ובו מעל 50 אלף ברזילאים מריעים לישראל, מנופפים בדגלי ישראל, ומתפללים לשלומנו בכנס תמיכה בנו, והם רק חלק מעשרות מיליוני ברזילאים אוונגליסטים שמעריצים את ישראל, שהם רק חלק ממאות מיליונים אחרים בעולם שתומכים בישראל בלהט. כאן בישראל - רק שנאה לממשלת ישראל מעוררת להט דומה. אני ממש מקווה שחזון שנאה כזה לא ימשוך את לב הבוחרים, אבל אני יודע שאתאכזב. תמיד יהיו מנדטים לשנאה. 

עצוב לי. ואחרי הבחירות המיותרות האלה נישאר כנראה באותו מצב, אבל עם אהוד ברק ויאיר גולן באמצע. אולי עם עוד כמה שמות חדשים בכנסת. לגבי שמות חדשים בכנסת, הרשו לי לקוות שלא נראה בהם עיתונאים. כל עיתונאי שעובר לפוליטיקה ממלא אותי עוד סוג של עצב. עצב על ריסוק כללי האתיקה והיושר שאני חושב לחיוניים במעמד העיתונות החופשית.

בשבוע שעבר שודרה בטלוויזיה התוכנית "אינטימי עם רפי רשף" שבה ראיין רשף את סיון רהב־מאיר. רהב־מאיר היא עיתונאית בעלת חוט שדרה מוסרי, עיתונאית שאי אפשר שלא להעריך. כל חייה, ממש מילדות, היא בתוך העיתונות והתקשורת. עכשיו רשף שואל אותה: "מה עם מעבר לפוליטיקה?" והיא לא עונה את התשובה החדה והברורה שבגללה אני מעריך אותה. הייתי מצפה ממנה לענות: "סליחה, רפי, אסור לעיתונאי לעבור לפוליטיקה". לא. היא ענתה שפנו אליה מכמה מפלגות, שהיא לא רוצה להתחייב שלעולם לא תעבור לפוליטיקה, והוסיפה אפילו הברקה: "כדי שזה יקרה אני צריכה להשתנות, או שהפוליטיקה צריכה להשתנות". 

התשובה הנכונה היחידה היא: אני לא יכולה לעבור לפוליטיקה כי אני עיתונאית. 

עיתונאי, עלי להזכיר, נהנה ממעמד מיוחד בחברה, מהגנה מיוחדת בחוק, רק כיוון שהוא שייך לייעוד ייחודי שהחברה רוצה להגן עליו. ברגע שעיתונאי יהיה רק אדם בדרך לפוליטיקה, לא תהיה סיבה להגן עליו או על העיתונות. זו כבר לא עיתונות חופשית ואובייקטיבית, אלא פעילות מפלגתית בלי בחירות ובלי סמכות. אם עיתונאי מפרסם ידיעות חיוביות על מפלגה שאיתה הוא במשא ומתן, או יהיה במשא ומתן מחר, מה ההבדל בין זה ובין שוחד שבו מואשם נתניהו בגלל פרסומים בוואלה? זה יותר חמור, כי זה מרסק את העיתונות כולה.

אם בכל פעם שעיתונאי כותב או מראיין נשאל את עצמנו איזה מגעים הוא מנהל כרגע, ועם איזו מפלגה ועל איזה שריון, נפסיק להאמין ליושר שלו. גם החוק יפסיק להגן על העיתונות, ובצדק. או ידרוש כתובית למטה: המראיין מתכנן הצטרפות למפלגה זו וזו. אם עיתונאי הוא רק פוליטיקאי בדרך, יש סכנה לחופש העיתונות, ומכאן – לדמוקרטיה.