לפעמים אני מקנאה באנשים שהם רק בורג קטן במערכת גדולה. פקידים של החיים, אבל מבחירה. כאלה שמסוגלים להעביר כרטיס מגנטי בכל בוקר בשעה תשע, ואחרי שמונה שעות לסגור את הבאסטה של המפעל שמכניס להם כסף, וזאת בלי להיות מוטרדים לפני השינה מבעיות שקשורות בעבודה, בלי שינקר להם במוח שיש משהו שמתפקד באופן לא תקין וצריך לטפל בו באופן דחוף, בהול, מיידי. עם שלושה סימני קריאה, כמובן.

לפעמים אני מקנאה באנשים שמסוגלים לנתק את הכבל שמחבר בין המוח ללב, כאלה שמסוגלים להחליט החלטות חד־משמעיות וברורות בלי שהבטן מתהפכת להם לפני כל שינוי שהם עושים. מה יהיה, מה יגידו, איך יהיה והאם קיבלתי לעזאזל את ההחלטה הנכונה?

לפעמים אני מנסה להבין איך אפשר לחיות בלי להגדיל ראש בכל דבר, בלי לראות מעבר או למתוח גבולות יותר ממה שצריך. איך אפשר לא להתערב במריבות, לא לחפש צדק או לנסות לעזור למישהו שלא קשור אלייך ולשקוע בנטפליקס כמעט שש שעות ביום בלי רגשות אשמה.

לא שזה נחמד או הומני להיות אדם שמתנער ממחויבויות חברתיות שאינן נוגעות לו וטומן את ראשו בחול, אבל יכול להיות שינוי מרענן להוריד לפחות 60% מהנוטיפיקציות החיצוניות של המוח שלא קשורות אלינו ישירות. לא תמיד, אבל נניח לשבוע בכל חודש או חודשיים.

אנשים כמוני הם אסון לבירוקרטיה, והבירוקרטיה היא אסון עבורם. אם יש מילה אחת שאני יכולה לאבד בגללה את השמיעה היא "נהלים". משפט כמו "מצטערת, זה לא לפי הנהלים, לכן אי אפשר להעביר לך את הכסף מכיוון שחסרה אגורה" לוקח אותי לקצה.

מכיוון שאני אלרגית לנהלים, אני מנסה לשבור אותם. אלא שהגדלת הראש הזאת עלתה לי הרבה פעמים בבריאות, וכמה פעמים גם ביחסים תקינים עם אנשים קרובים, רק כי חשבתי שאפשר יהיה לעזור להם בזמן שלא רצו את עזרתי. על אף שאני מנסה לא להתערב היכן שלא צריך, אני מדי פעם מפירה את ההחלטות שלי עם עצמי ודוחפת את האף. עד שבסוף הוא יישבר לי.

לפני כמה ימים שילמתי חוב של 500 שקל למס הכנסה, אך מכיוון שהפקידה חייבה אותי כמה שעות מוקדם יותר מתאריך היעד, הכסף הושב לי ונאלצתי להפקידו שוב. בטווח של 48 שעות מס הכנסה ואני שיחקנו בתופסת עם סטיפה של 500 שקל, אותו סכום שבעטיו כמעט הוזמנתי לשימוע, או כפי שראיתי את עצמי ברגע החתימה על ההזמנה לדיון - מאחורי הסורגים.

לא, אני לא עבריינית מס. טעות אנוש לא עדכנה את פירעון החוב שלי במחשב, ולדברים כאלה יש כמובן נהלים ולוקח להם זמן להתעדכן. ניסיתי להתערב, להסביר בהיגיון, עד ששכנעו אותי להרפות. "את לא באמת חושבת שתצליחי לשנות נהלים של מס הכנסה, הא?", אמרו לי בגיחוך. לא, אני לא. נכנעתי.

אחרי שפעמיים ברציפות עליתי בגורל להגשת הצהרת הון, אף על פי שלצערי הרב לא היה שום שינוי בהכנסותי, התחלתי לחשוש שאני על הכוונת. אז הנה מסר מפייס מפה לחברים במס הכנסה: אני מתה עליכם. באמת. האמת היא שכשאתם צריכים להחזיר כסף, הוא מגיע מהר יותר מכל צ'ק שחייבים לי.

יש לנו נטייה לפתח פחד משתק מגופים בירוקרטיים גדולים, כאלה שנוטים להפוך את האזרח הקטן לפצפון ואפסי, שזהותו מסתכמת במספר בן תשע ספרות או בכינוי העלום "נישום". מה שמצחיק הוא שאנחנו שוכחים שמאות נישומים קטנים בסופו של דבר מתפעלים בעצמם את הגופים הגדולים הללו, רובם אנשים סטנדרטיים לגמרי, שסביר להניח שהם נחמדים מאוד בחיי היומיום שלהם. אנשים בשר ודם עם רגשות והיגיון, גם אם הם מחויבים לעבוד על פי "נהלים", וגם אם הנהלים מטריחים מערכת שלמה, מצריכים כוח אדם, זמן עבודה, עמלות וכסף וגורמים לטרטור בלתי נתפס.

מי המציא את הנהלים הללו? המדינה. אם תשאלו את הגוף האבסטרקטי המכונה "המדינה" איך לעזאזל אפשר לשנות נהלים, היא תזרוק את האשמה על "הבריטים". הקסם הישראלי טמון בכך שכל מה שרע בתפקוד הבירוקרטי במדינה הזו הוא אשמתם של הבריטים. קופת חולים? האנגלים אשמים. 71 שנה של עבודה לפי נהלים תחת שלטון המנדט, אף על פי שהם כבר מזמן שכחו מאיתנו.

ושלא תחשבו שכמעט כל חבר כנסת או שר שאי־פעם שוחחתי איתו לא אמר בפה מלא: "כמובן שאפשר לשנות נהלים". ואחר כך הוסיף, שכמובן יש נהלים לכך.

אני כל כך מקווה שאי־שם למעלה במשרד שעובד על פי "הנהלים" יושב איש חביב בעל לב רחב ורצון לעזור, שאליו מתנקזות כל הבקשות המיוחדות שהוא נאלץ לסרב להן, מכיוון שהן לא "על פי הנהלים", ותופס את ראשו מרוב תסכול. האמת היא שאהיה הרבה יותר אופטימית אם אדע שבמקומות הללו עובדים אנשים שרוצים להגדיל ראש, אבל לא ממש יכולים. אולי יום אחד מישהו מהם יצליח להעביר איזשהו נוהל, שישנה חלק מהנהלים, וזו תהיה חצי נחמה.