הפארסה של חקירת הטרדת עד המדינה והחרמת הטלפונים של יועצי ראש הממשלה, מספקת לציבור פרספקטיבה מחודשת על כל הסאגה של חקירות בנימין נתניהו. זה מתחיל בהאשמה מופרכת. הצוות הקריאטיבי של הליכוד לא עסק בניסיונות השפעה על עדי מדינה ולא בהטרדות. הוא עסק בתעמולת בחירות. רדיפתו הפוליטית של נתניהו הייתה נושא מרכזי בתעמולת הבחירות, והפעילות מול ביתו של שלמה פילבר נעשתה כדי להשאיר את הנושא בתודעת הציבור. זו הייתה המטרה היחידה שלשמה התייצב הטנדר של ברסלב, כשממנו מושמע טקסט המעמת את עד המדינה עם הצהרותיו. הפעילות הזו לא נעשתה במחשכים אלא בפומבי וצולמה מכל זווית אפשרית, והצילומים הופצו לאמצעי התקשורת.

החומרה היתרה שבה מתייחסים בפרקליטות, במשטרת ישראל ובאמצעי התקשורת לפעילות במסגרת חופש הביטוי וחופש התעמולה ההאשמות המופרכות של הטרדת עד בעניין שהוא כל כולו מתחום חופש הביטוי והעיסוק של יועצי ראש הממשלה - הן סמל לאכיפה בררנית השוללת זכויות יסוד ופוגעת בדמוקרטיה היא שמייצרת וצריכה לייצר תחושה של הטרדה. התזמון המעניין שבו נשלפו ציפורני גורמי האכיפה, חודשים ארוכים לאחר האירוע ובזמן שהמנדט להרכבת הממשלה בידי בני גנץ - היא שצריכה לגרום לאזרחים לחוש מוטרדים. התזמור ושיתוף הפעולה של הציר הפועל כשופר תעמולה וכקופסת אתרוגים, בהתאם לצורך, בניסיון לייצר את הרושם שנתניהו ואנשיו הינם עבריינים ובניסיון לשתק את לשכתו - צריכים להעיר לא רק את בוחרי הליכוד והימין מתרדמתם, אלא את הציבור כולו. אלו הם סממנים מובהקים של מדינת משטרה. של שימוש בכוח המשטרה על מנת להשליט טרור. 

אם באמת רוצים לבחון מקרוב את הסוגיה החמורה של הטרדת עד - אני מציע להפנות את הזרקור למקום הנכון. בפועל, הטרדות עדים אמיתיות בשיא חומרתן נעשו בתיקי נתניהו על ידי משטרת ישראל ובהנחיית הפרקליטות. 

כל מוסד "עד המדינה" מתבסס על שורה של עבירות לכאורה. עבירות המתבצעות במרתפי חדרי החקירות והרחק מעיני הציבור, שם עוברים חשודים שהינם גם עדים הטרדה משולבת בסחיטה ובהצעה לשוחד תמורת עדות מפלילה. הסחיטה וההטרדה מופעלות באמצעות איום בהגשת כתבי אישום, תנאי מעצר בלתי אנושיים והבטחה מרומזת לעינוי דין מתמשך. השוחד הינו חסינות. העבריינים, לכאורה, מקבלים חסינות תמורת עדות מפלילה. בלי חוק חסינות, בלי תמרונים פוליטיים ובלי רוב בהצבעה - רק בהבל פיה של מערכת המשפט.

המקרה הקשה ביותר שנחשף בהקשר זה הייתה שיחה בין שאול אלוביץ' לבנו. אלוביץ' האב, שלא העלה על דעתו כי הוא מוקלט, נשמע בהקלטה כשהוא מסביר לבנו שאינו מעוניין למסור עדות שקר. משמעות האירוע מבחינה משפטית עונה לכאורה על הקריטריונים של שלוש עבירות חמורות: הטרדת עד, הדחה למתן עדות שקר וסחיטה באיומים. המטרה של שולחיו הייתה להשפיע על האב להפוך לעד מדינה. אם אלוביץ' היה מתרצה - יש חשש אמיתי שהיינו מקבלים עדות שקר בתמורה לחסינות או להקלות אחרות.

האם כך הושגו העדויות של עדי המדינה האחרים? קרוב לוודאי. האם אנחנו יכולים לסמוך על עדויות אלו? האם דברים הושמו בפיהם של עדי המדינה באופן ישיר או בעקיפין? אפשר רק לנחש. 

הסוגיה העומדת על הפרק במקרה של הטרדת העד שלמה פילבר שוברת את כל השיאים. ככל ש"חומרת העבירה" המשודרת לציבור עולה - כך נראים הדברים מופרכים יותר. הרי לא פילבר ולא הצוות של נתניהו נכחו במקום. פילבר כלל לא ידע על הפגנת היחיד מול ביתו, עד אשר הופץ הסרטון ברשתות החברתיות. הוא לא הוטרד, ולכן הם לא הטרידו. על פי הסכם החסינות עם הפרקליטות, חובתו הייתה לדווח על כל אירוע חריג בעניינו, אז הוא דיווח. עורך דינו הוציא הודעה שלפיה פילבר לא חש מוטרד. אם כך, לא ברור מה הבסיס לפתיחה בחקירת משטרה. 

השאלה היא אם הוגשה תלונה למשטרה ואם כן - באילו נסיבות. האם עד המדינה הודח למתן תלונת שווא? שהרי אם לא חש מוטרד, כפי שדיווח עורך דינו, מדוע שיגיש תלונה על הטרדה? ואם לא חש מוטרד, מדוע שתיפתח חקירת משטרה בעניין זה?

נדמה שכדי להתגבר על הבעייתיות שבהיעדר הטרדה בפועל, הוצמדה לאנשי לשכת ראש הממשלה עבירה נוספת: קשירת קשר לביצוע הטרדת עד. גם אם לא נעברה עבירה בפועל, שכן העד לא חש מוטרד, הרי שמספיק בקשירת קשר לביצוע עבירה כזו כדי להזין חקירת משטרה ולייצר כתבי אישום יש מאין.


מהי הטרדה?

זה המקום לסקור מעט את קורותיה של עבירת "הטרדת עד" ואת כוונת המחוקק כשחוקק אותה. מלכתחילה הגדיר החוק "הטרדה" כאשר היא נעשתה בכוונה להשפיע על העדות. החוק תוקן בעיקר כדי להגן על קורבנות עבירה מינית או התעללות, שהוטרדו על ידי עבריינים מורשעים. במקרים אלו לא הייתה יכולה להיות כוונה להשפעה על עדותם, שכן העבריינים כבר הורשעו וריצו את דינם. אבל כדי למנוע מצב שקורבן אונס זוכה לטלפונים מהאנס, הוסר מהחוק אותו חלק העוסק בכוונה הפלילית להשפיע על העד. 

על פי החוק המתוקן, עד נשאר עד לנצח, גם לאחר שהנאשם מורשע. ואם העד חש מוטרד על ידי העבריין - זה מספיק כדי לגבש כתב אישום. לא צריך לחפור בכוונות העבריין, אפילו אם יצר קשר רק כדי לבקש סליחה.

ברור שבמקרה שלפנינו המצב שונה. מטרת הצוות הקריאטיבי של נתניהו הייתה להשפיע על דעת הקהל ולא להטריד את פילבר. לכן, להבדיל מעבירה של הטרדת עד שבה הכוונה אינה משחקת תפקיד אלא עצם המעשה, בעבירה של קשירת קשר הכוונה היא עיקר העבירה. אם אין כוונה להטריד את העד אז לצורך מה נקשר הקשר? 

גם הדיונים הפנימיים - אם להפגין מול ביתו של פילבר או מול משרדו - אינם מעידים על מודעות לקיומה של עבירה, אלא על מודעות לדעת הקהל. 

למעשה, גם אם פילבר היה טוען שהוטרד, הסוגיה לא הייתה לקוחה מתחום המשפט הפלילי, אלא מתחום המשפט החוקתי. מה גובר על מה? הנוסח היבש של חוק העונשין או חופש הביטוי וחופש העיסוק? 

על פי חוקי היסוד, ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. חופש הביטוי הינו יסוד מובהק של דמוקרטיה ושל זכויות אדם ואזרח. ממש כשם שלא מיושם חוק הסוביודיצה האוסר על אמצעי התקשורת לסקר הליכים משפטיים בעודם מתקיימים, מחשש להשפעה על תוצאותיהם - כך במקרה הזה לא ראוי לעשות שימוש בסעיפי החוק הנוגעים להטרדת עד. כשזכויות יסוד כמו חופש הביטוי וחופש העיסוק של יועצי תקשורת ואסטרטגיה של ראש הממשלה עומדים אל מול חוק העונשין - זכויות היסוד גוברות. 

חוק הסוביודיצה הפך לאות מתה בספר החוקים, ואכיפה דווקאית של סעיפי הטרדת עד בעניין שכל כולו חופש הביטוי והעיסוק הינה סמל לאכיפה בררנית, השוללת זכויות יסוד. אם יש מי שחוששים לגורל הדמוקרטיה הישראלית - זה הזמן שלהם לזעוק את זעקתם. הפעם הזעקות יהיו זעקות אמת.

tguvot@maariv.co.il