במשך 36 שנים, טרם שהגיע לתפקיד סגן הנשיא, כיהן ג’ו ביידן בסנאט האמריקאי, כנציג המדינה הקטנה דלאוור. אין פלא, על כן, שאפילו אני זוכר אותו. זכיתי להיות בשנות ה־80 וה־90 לצדו של ראש הממשלה יצחק שמיר, בפגישותיו עם חברי הקונגרס האמריקאי. שמיר היה פרנקופיל מעת שנושאת מטוסים צרפתית חילצה אותו ב־1948 מג’יבוטי לאחר בריחתו ממחנה הגולים בקניה והביאה אותו לצרפת, ומעת שפעל בפריז כראש השלוחה של המוסד. אבל מרגע שטעם את טעמה של אמריקה, במסעותיו שם כשר חוץ תחילה וכראש ממשלה לאחר מכן, הוקיר את הממסד הפוליטי בוושינגטון, שביידן היה חלק ממנו, ונפשו נקשרה בקהילות היהודיות.
גם בסנאט, גם בבית הנבחרים וגם בכנסים של קהילות יהודיות, התקבל שמיר תמיד בחום ובאהדה. האנגלית שלו אולי לא הייתה מצוחצחת כל כך, המבטא בולט, אבל תוכני נאומיו, אישיותו העממית, מנהיגותו, כבשו לבבות. בין חברי הקונגרס, המורכב כידוע מבית הנבחרים ומהסנאט, התבלט ביידן כבר באותם ימים רחוקים כידיד ישראל. בינו לבין ראש הממשלה שמיר הייתה חיבה. אני מניח כי גם מנהיגים ישראלים אחרים שמו לב לאהדה הרבה שמקרין ביידן כלפיהם וכלפי ישראל. אני מדגיש זאת כיוון שהרושם הוא כי בהיותו סגן הנשיא אובמה, היה שותף לרוח הקרה שנשבה מהבית הלבן לעבר ישראל, וליתר דיוק לכיוונו של ראש הממשלה נתניהו. החשש גבר כשהתמודד על הנשיאות מול הנשיא האוהד ביותר לישראל שישב אי פעם בבית הלבן.
העובדה שביידן יורש את טראמפ אולי מצערת, אבל אינה צריכה להדאיגנו יתר על המידה. ביידן אינו צריך להוכיח שהוא מאוהדי ישראל, הגם שנבחר מטעם מפלגה שהקצינה שמאלה בשנים האחרונות, וצצו־עלו בה זרמים סוציאליסטיים, שאינם עולים בקנה אחד עם הרוח האמריקאית המסורתית. האם ביידן עצמו השתנה בהשפעת אובמה, והאם ישתחרר מלפיתת קיצונים במפלגתו כמו ברני סנדרס, שכזכור התמודד מולו על מועמדות הדמוקרטים לנשיאות? סנדרס – איך לא – יהודי ממורמר, חמור סבר, שעמדותיו האנטי־ישראליות הן מן המפורסמות. כמוהו יש עוד כמה שפרצו לצמרת המפלגה הדמוקרטית בשאיפה להפוך את פניה של אמריקה משמרניות לליברליות.
האם במשמרת שלו ידע ביידן לנהל מדיניות כלל־אמריקאית של עוצמה ולא ימשיך בדרכו הפשרנית של אובמה? האם לא יגלה חולשה מול איראן ולא יעניק רוח גבית לפלסטינים? יש רק לקוות שכל החששות יתבדו וכי ישיל מעליו את האדרת הליברלית־שמאלנית מבית מדרשם של סנדרס ודומיו, ולא הם ושכמותם ימלאו את המשרות הרמות בממשל החדש, בסטייט דיפרטמנט או בפנטגון. יש לצפות כי יהיה נשיא מקובל, שיותר ויותר אמריקאים, גם מבין עשרות מיליוני תומכי טראמפ, יברכו בדיעבד על בחירתו, וכך גם אנחנו, הישראלים.
פונקנו בארבע שנות טראמפ. זכינו לקבל ממנו מתנות רבות ערך ששום נשיא קודם לא העניק לנו. דלתו הייתה פתוחה תמיד לקבל את ביבי, חברו הקרוב. עם כל משוגותיו של טראמפ, רבים מאיתנו תלו בו תקווה, קיוו שייבחר לקדנציה שנייה, כדי שיימשך תור הזהב ביחסי ארצות הברית וישראל. משום כך הבענו חרדה שמא יודח, ויריבו הדמוקרט ייכנס לבית הלבן. ביידן הנשיא אינו טראמפ, אבל גם אינו סנדרס, ולא ביידן הסנאטור. ככל הנראה הוא לא יוביל מהלכים מרחיקי לכת של תמיכה ללא סייג בישראל כקודמו. גם צפוי כי תקופתו בשלטון תהיה מעין תקופת ביניים. בהיותו האדם המבוגר ביותר שנבחר אי פעם לנשיאות באמריקה – וסביר שלא ירוץ לקדנציה שנייה, בתום ארבע שנים - אפשר כבר להעריך כי סגניתו, קמלה האריס, תהיה בעתיד האישה הראשונה שתכהן כנשיאת ארצות הברית. אף היא אינה מאגף שונאי ישראל במפלגה הדמוקרטית, נשואה ליהודי (יהיו מי שיאמרו – הנה סיבה לדאגה), מנהיגה כריזמטית ואנרגטית.
מעבר לאהדת ישראל של הצמד ביידן והאריס, השאלה הגדולה היא אם ירחיבו את מעגל השלום בין ישראל לבין מדינות ערביות נוספות. בשלהי נשיאותו דיבר טראמפ על עוד חמש מדינות ערביות, בלי לנקוב בשמותיהן, שהן בדרך לכינון יחסי שלום עם המדינה היהודית. אם אכן המהלך כבר יצא לדרך, הנה כאן מבחנו הגדול של הנשיא הנבחר ביידן, להמשיך ולתמוך באותה מדיניות במזרח התיכון של שלום וביטחון, כך שישראל תחוש שגם בארבע השנים הבאות יש לה ידיד אמיתי בבית הלבן. הזיכרון הרחוק שיש לי מביידן הצעיר, מעת פגישותיו עם שמיר המנוח במאה הקודמת, נותן לי תחושה שאכן כך יהיה גם מינואר 2021. ותודה לדונלד טראמפ.