הטור של בן כספית

1. נכלוליות מגולמת במחיר 

החלטתו האסטרטגית של בני גנץ להפר את הבטחת הבחירות שלו ולהקים עם בנימין נתניהו ממשלת אחדות פריטטית, שוויונית, עם רוטציה באמצע הכהונה, היא שמנעה מישראל בחירות רביעיות ואפשרה לבנימין נתניהו להישבע אמונים פעם נוספת כראש הממשלה. הדבר משול לחברה שנקלעה לסף פשיטת רגל, כשברגע האחרון צורף שותף אסטרטגי שהציל את המצב והפך לבעל שליטה משותפת עם הבעלים המקורי. מעתה, לא בעל שליטה אחד, אלא שניים. כל זה, על הנייר. ומה במציאות?

בני גנץ בסיור בצפון. צילום: טל עוז / משרד הביטחון

הסעיף החשוב ביותר בהסכם הקואליציוני, סעיף הליבה של האירוע כולו, היה ההתחייבות להעביר תקציב מדינה דו־שנתי (2020־2021) מיד לאחר הקמת הממשלה. מה עשה נתניהו מיד אחרי הקמת הממשלה? הפר ברגל גסה את הסעיף הזה והתעלם ממנו. למה הוא עשה את זה? כי הוא יכול. שום דבר מהותי לא השתנה. שום נתון לא השתנה. הקורונה הייתה גם קודם. הכל היה ידוע, ברור, שריר וקיים. הכל, כולל ההערכה שהעקרב לא יהסס להכיש את הצפרדע התמימה שהעבירה אותו לגדה השנייה של הנהר. אז מה עשתה בתגובה כחול לבן? הציבה אולטימטום נוקשה ודרשה להעביר מיד את התקציב החיוני ולקיים את ההסכם הקואליציוני ככתבו וכלשונו. אי אפשר להניח למי שחתם זה עתה על התחייבות להפר אותה בקלות כזו, נכון?

לא נכון. אף שראשי כחול לבן הוזהרו על ידי מקורבי נתניהו בעבר הקרוב והרחוק, הם התעקשו לא לקרוא את הכתובת שעל הקיר. "אל תאמינו לאף מילה שלו", נאמר להם, "הוא יפר כל הסכם, הוא יתכחש לכל סיכום, הוא לא יראה אתכם ממטר מהרגע שהממשלה תושבע". אבל כחול לבן סמכה על המשפטנים שניסחו עבורה הסכם מבוצר ומשוריין שאף אחד לא יוכל להפר או לעקוף. אף אחד, חוץ מבנימין נתניהו. 

הם לא האמינו שנתניהו ייקח מדינה שלמה כבת ערובה רק כדי לשמור לעצמו אופציה להתכחש לרוטציה. הם לא האמינו שהאיש מסוגל לראות בחורבן המשק והכלכלה רק כדי לתקוע לבני גנץ סכין בגב. הם לא האמינו שתסריט כזה אפשרי. הם לא שעו לאזהרות, הם התעלמו מהתקדימים ההיסטוריים. הם טעו. ומה קרה כשהתברר להם שהם טעו? שום דבר. איך הגיב הציבור? הוא לא הגיב. התרגלנו. הצפרדע לא רק העבירה את העקרב לגדה השנייה של הנהר, היא גם נשלקה בדרך לשם. כי מה שהולך כמו נוכל, מתנהג כמו נוכל, משקר כמו נוכל ומפר הסכמים כמו נוכל, הוא נוכל, וכולם יודעים את זה מזמן. הנכלוליות מגולמת במחיר, שאותו משלמים כולנו.

במקום להתעקש על האולטימטום מהרגע הראשון, כחול לבן מצמצה. כמו גור כלבים סורר שמקבל טפיחה קטנה על האף כדי שיירגע, היא נרגעה. האולטימטום נגמר ביבבה: "פשרת האוזר", זוכרים? הארכת המועד להעברת תקציב 2020 עד 23 בדצמבר, להלן המועד הקובע החדש. אם עד אז נתניהו לא יתעשת ולא יחליט שהוא מעביר תקציב דו־שנתי, אז "נדע מה לעשות", אמרו בכחול לבן. אל תטפחו תקוות. הם לא יודעים מה לעשות, ולכן הם לא עושים כלום.

בני גנץ (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)בני גנץ (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

2. בידיים של ביבי

לפני כמה שבועות הבליח לפתע גבי אשכנזי והודיע ש"אם עד סוף אוקטובר" לא יובא התקציב לתחילת דיונים, נפזר את הכנסת ונלך לבחירות. אוקטובר חלף, התקציב לא הובא, במקומו הובא האולטימטום עצמו למנוחות עולמים ומישהו פיזר את אשכנזי, במקום את הכנסת. אבל אז הופיע סוף־סוף גנץ עצמו, אשרר את הדרישה להעביר תכף ומיד את התקציב, אבל אמר ש"אין תאריכים קדושים". אחר כך דיבר על "השבועות הקרובים".

ב־5 בנובמבר שיגר ראש מטה ראש הממשלה החליפי והמיועד לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה החליפי, הוד רוממותו הוד בצר, מכתב נוקב וחריף למ"מ מנכ"ל משרד ראש הממשלה רונן פרץ ומ"מ מנכ"ל האוצר ערן יעקב. להלן, "מכתב ממלאי המקום". במכתב הוא דורש שכל הגורמים הנוגעים בדבר יתגייסו תכף ומיד למשימת העברת התקציב הנדרשת לכולנו כחמצן לנשימה. הוא אף מצרף תאריכי יעד: דיון מקרו בהובלת ראש הממשלה עד 10 בנובמבר, הבאת התקציב וחוק ההסדרים לדיון בממשלה עד 19 בנובמבר, הנחת התקציבים וחוק ההסדרים על שולחן הכנסת עד 3 בדצמבר וכן הלאה.

אכן, נוקאאוט! נראה אותם עכשיו יוצאים מזה. ומה עשו ממלאי המקום? המשיכו למלא את המקום והתעלמו מהמכתב במפגיע. המכתב הזה לא נענה כלל עד שעת כתיבת שורות אלה. כאילו מעולם לא נכתב ושוגר. הוד בצר אכן יושב במשרד בקומה 8 של משרד ראש הממשלה ומתנהג כמיועד לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה החליפי, אבל בתכלס הוא נוכח־נפקד. הוא ישות שקופה לגמרי. אבל לא אלמן ישראל. עכשיו יורידו הכחולים־לבנים את הכפפות וידברו עם ביבי בשפה שהוא מכיר: רק בכוח. הם יעבירו את חוקי השחיתות, הם יפזרו את הכנסת, הם ינסו להעביר אי־אמון קונסטרוקטיבי עם ראש ממשלה כבוגי יעלון או עמיר פרץ לתקופה של שנה. אז זהו, שלא. הם מפחדים. 

במקום זה הורה גנץ להכין חבילת חוקי משילות ושלטון החוק. איפה החבילה הזו? כנראה תקועה בדואר. הוא גם החליט להקים ועדת חקירה לפרשת הצוללות במשרד הביטחון. אלא שדקה אחרי שהעניין הזה פורסם, התברר שהוא לא החליט, הוא רק "נוטה להחליט". האיש שנטה להחליט כל חייו.

המפלגה הזו, שגרפה שלוש פעמים רצופות מעל 33 מנדטים בבחירות, פשטה רגל והכריזה על פירוק מרצון. גנץ מנהל כל הזמן הזה מו"מ עקיף, חשאי, עם נתניהו. אל תיפלו מהכיסא אם זה ייגמר בוויתור על הרוטציה והקפאת המצב הקיים. גנץ מפחד מהצל של עצמו. הוא קפוא, הוא משותק, הוא משועבד לרוטציה שלא תגיע, הוא מפחד לנשום בקול רם פן ייזכר מישהו שהוא קיים. אין לו אסטרטגיה, אין לו טקטיקה, אין לו יכולת מנהיגות. במדינה שזקוקה למנהיג שמשדר עוצמה, הוא משדר חולשה. 

לפעמים נדמה שכחול לבן הוקמה לא כדי להחליף את נתניהו, אלא כדי להגשים את חלום חייו של הוד בצר, להיות מנכ"ל משרד ראש הממשלה. אגב, המשרה הזו פנויה. המ"מ רונן פרץ עשה את שלו והוא יכול ללכת. למה, בעצם, שהוד בצר לא יחליף אותו? הרי גם ככה הוא עובד אצל נתניהו וממלא את הוראותיו של נתן אשל, לא? אז למה שזה לא יהיה רשמי?

הממשלה הזו אמורה להיות פריטטית. כל ההחלטות שהיא מקבלת אמורות להתקבל יחד. כל הידיים, כפי שהיטיב לנסח גבי אשכנזי במהלך מסע השכנועים לטובת האחדות, יהיו מונחות על ההגה. לא רק ידיו של נתניהו. אבל אז התברר שזה הגה מזויף, של גרוטאה שחונה בחצר. ההגה האמיתי נמצא במקום אחר. נתניהו עושה מה שהוא רוצה, איפה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה. על הדרך הוא ממשיך להשפיל אותם פעמיים בשעה.

גבי אשכנזי (צילום: רויטרס)גבי אשכנזי (צילום: רויטרס)

3. מפלגה בהדממה

השבוע ישב יועצו האסטרטגי של נתניהו, משה קלוגהפט, אצל עודד בן עמי בערוץ 12, ופיזר בכישרון רב את השקרים של אדונו: אם כחול לבן תפסיק את המשחקים באשר לתקציב המדינה, איים, אז אולי הממשלה תמשיך להתקיים. המציאות הפוכה לגמרי. מי שמפר את ההסכם ולא מעביר תקציב מדינה זה נתניהו. אחר כך הוא נשאל אם תהיה רוטציה וענה בפתגם: "מעשיך יקדמוך ומעשיך ירחיקוך". 

לא היה באולפן אף מבוגר אחראי שיסביר לו שנתניהו חתם על הסכם ואין בו התניה שקשורה להתנהגות של גנץ. מזל שהשמיעו לו את ההתחייבות עצמה, שניתנה על ידי נתניהו עצמו, באותו אולפן אך לפני כמה חודשים: "בני", פנה ביבי אל המצלמות בבריטון המשכנע שלו, "אני אומר לך, אני אפנה לך את המקום ב־21 בנובמבר, כפי שהוסכם. חצי-חצי. בלי טריקים ובלי שטיקים". עכשיו זה "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך".

למחרת, הגדיל נתניהו לעשות ואמר "ייתנו, יקבלו. לא ייתנו, לא יקבלו". הוותיקים שבינינו זוכרים שנתניהו המציא את מטבע הלשון הזה עבור הפלסטינים, בימים שבהם חתם ואשרר את הסכמי אוסלו. מאז, התפוגגו הפלסטינים מחיינו, ועכשיו תפסו את מקומם שר הביטחון בני גנץ ושר החוץ גבי אשכנזי, שני רמטכ"לים לשעבר, שמתפקדים עכשיו כפליטים ממחנה בלאטה בשכם. מקבלים, ושותקים. 

אבל זה לא נגמר. קלוגהפט טען באותה הופעה שכחול לבן הפרה את ההסכם הקואליציוני כשטרפדה את מהלך הסיפוח, ולא היה שם מישהו שיגיד לו שהוא משקר. כחול לבן לא חתומה על תמיכה בסיפוח. לכל הצדדים בהסכם היה ברור שכחול לבן רשאית להתנגד לסיפוח, אבל לנתניהו יש זכות להעלות אותו לאישור בממשלה ובכנסת החל מיולי 2020. 

שני הצדדים ידעו שיש לנתניהו רוב בכנסת גם בלי כחול לבן למהלך הסיפוח. אז למה הוא לא העלה אותו? כי הוא העדיף להתיישר עם האמריקאים ולקבל את ההסכמים עם האמירויות, בחריין וסודן. זה לא מפריע לו עכשיו להאשים את כחול לבן. והם, במקום לנסות לגזור קופון ציבורי על בלימת הסיפוח, מתאבנים מפחד ומשותקים מאימה. אין מי שייצג אותם בתקשורת, אין מי שיעביר את המסרים שלהם, אין מי שינסח את המסרים שאיש לא מעביר. 

השבוע ישב גבי אשכנזי עם מקבילו הבחרייני, סיכם על החלפת שגרירויות, על ביקור בבחריין ועל סדרה ארוכה של שיתופי פעולה. כל שר חוץ אחר היה פוצח מיד בסדרת ראיונות מכוננים כדי לתקוע דגל על הגבעה. אבל דוברי כחול לבן השיבו את כל הבקשות ריקם. "אנחנו עדיין בהדממה", נמסר מטעמה של המפלגה המנוחה. זה מדויק. כחול לבן בהדממה מאז שהממשלה הזו הוקמה. דממת מוות.

במקום הממשלה הפריטטית שהבטיחו לנו, קיבלנו ממשלה צרה. אפילו המריבות והקטטות ניטשות בעיקר בצד אחד: כ"ץ נגד ברקת, גלנט נגד אדלשטיין. נתניהו קם כל בוקר עם רעיון אחר, מעוצר לילי דרך סגירת החנויות בשבע בערב, הוא מטריל בטלפון את מנכ"לי חברות התרופות המדווחים על הצלחות בתהליך פיתוח החיסון ומשכנע את הישראלים, כמו שרק הוא יודע לשכנע, שהחיסונים שיושיעו את העם נרקחו בעצם על ידי יאיר ושרה נתניהו במטבח המתפורר בבלפור. איפה כחול לבן כל הזמן הזה? בשום מקום. נגררת אחרי הגחמה התורנית של נתניהו, מתפלשת באבק רגליו, קפואה כאיילה שנלכדה בקרני סמיטריילר על הכביש המהיר.

מפלגה חפצת חיים הייתה מתפוצצת על נתניהו כשאמר "ייתנו יקבלו". הייתה מזכירה לו ולציבור שרק ההסכמה על הרוטציה אפשרה לו להישאר ראש ממשלה ואפשרה לתגרנית בשם אוסנת מארק להפוך לחברת כנסת (בזכות החוק הנורווגי). מפלגה חפצת חיים הייתה מבינה שנתניהו כבר החליט ללכת לבחירות ועכשיו הדבר הנכון היחיד שאפשר לעשות זה להיכנס בו במהירות של 2 מאך ולהצטייר כמי שגוררת אותו לבחירות, ולא נגררת אחריו. אבל גנץ לוקח את הזמן, נוטה להחליט, שוקל להתרגז, מקווה שהוד בצר יגיע ברגע האחרון עם רמז להסכמה שקיבל מנתן אשל, לאפשרות שאולי בעוד שבועיים נתניהו יסכים לפגוש אותו בארבע עיניים. אוי לבושה, אבוי למצביעים שנהרו בהמוניהם להבטחה הגדולה שהפכה לבועת סבון מתפוגגת.

במקום לריב עם נתניהו, גנץ רב עם אבי ניסנקורן, שהוא היחיד שפועל ברוח כחול לבן המקורית, כפי שהובטחה לבוחר. במקום ללכת בכל הכוח על מאמץ להדיח את נתניהו בהצבעת אי־אמון קונסטרוקטיבית ולהקים "ממשלת הצלה" זמנית לשנה אחת, בראשותו של מישהו קונצנזואלי כבוגי יעלון או עמיר פרץ, ממשיך גנץ לחלום על הרוטציה שהבטיחו לו. 

הרי נתניהו הכשיר בשבועות האחרונים את המגעים עם הרשימה המשותפת. הוא הציע נישואים לראש התנועה האסלאמית. פתאום הצווחות על "מחבקי המחבלים" שצווחו כל שופרותיו של ביבי בתקשורת גוועו והומרו בשתיקה דקה. אז במקום לנצל את שעת הכושר הזו, לגייס את מי שצריך ולהציע לחתוך את הכאוס שאליו גרר נתניהו את המדינה בשיטת הקשר הגורדי, גנץ מתבצר באפס מעשיו ומקווה שהמזל המפורסם שלו, יחד עם הכוכבים והלחשים, יסתדרו איכשהו בצורה קוסמית שתאפשר לו להמשיך לא לעשות שום דבר.

אבי ניסנקורן (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)אבי ניסנקורן (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

4. אדם מגואל בשנאה

כל הזמן הזה נמשכת הטרללת. השבוע נחשפנו, פעם נוספת, לכנופיית שלוחי נתניהו, שממשיכה להתפרע, לגדף, להפיץ פייק ועלילות שווא ולהרעיל את האווירה הציבורית. קבלו את אפרים גרייף. בהתחלה ניסו להגיד שהוא "שתול". אחר כך ניסו להסביר שהוא "לא שייך". הוא עצמו אמר שהוא לא חלק מההפגנות, הוא בא רק כשמשהו מרגיז אותו ברשתות החברתיות. גרייף הוא זה שאיחל השבוע לאמו השכולה של סרן תם פרקש, טייס אפאצ'י שנפל במלחמת לבנון השנייה, "עוד אחד כזה", והסביר לה שנפילת בנה היא בעצם עונש מאלוהים על שמאלנותה של המשפחה. ראיינתי אותו השבוע ברדיו 103, הבטתי בו בראיונות שפיזר ביד רחבה בערוצי הטלוויזיה. ישראלי כמוכם וכמוני. אדם מן היישוב. אין לו קרניים, הוא לא מגואל בדם. הוא מגואל בשנאה.

גרייף ניסה להרחיק את עצמו השבוע מהביביזם, ולהפך. זהו כמובן שקר. הוא חבר של כבוד ברבות מקבוצות הוואטסאפ הרעילות שעליהן פורט כאן בתחקירים קודמים. הקבוצות שבהן זורם נהר הביוב הבוקע מהמבוע בבלפור, יאיר נתניהו. הקבוצות שמובילים טיפוסים כרן כרמי בוזגלו ואורלי לב. הנה כמה דוגמאות למה שגרייף כותב שם, באותן קבוצות: בקבוצת "כולנו נגד הבגץ כללי 1" הובא מידע על מפגיני הדגלים השחורים ושיירת הצוללות המתוכננת בסוף השבוע. אפרים גרייף: "נקווה שמחבל יחדור ביניהם". 

בקבוצה אחרת, על מפגינה אחרת, הוא כותב: "באותו הרגע שהיא הניפה סמרטוט שחור במקום היו צריכים לשים לה כדור בראש". בקבוצת "רן כרמי בוזגלו דיונים" ליד פירוט מסלול ההפגנות נגד ראש הממשלה, גרייף כותב: "הממשלה צריכה לתת הנחיה לצה"ל להעמיד צלפים לאורך הדרך". גרייף היה חבר מתמיד גם בכנופיה שהפגינה במשך חודשים מול ביתה של התובעת עו"ד ליאת בן־ארי במושב חרות. באחד הסרטונים שראיתי מההפגנות האלה הוא מצווח כאחוז אמוק סדרה ארוכה של גידופים לעבר ביתה של התובעת. 

מנהיגת המחנה הזה, ביובית בשם אורלי לב, גדפנית עילאית ומפיצת פייק עילגת במיוחד, נחקרה בעבר בגין חשד לאיומים על היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. לב היא לא פעילה פוליטית מהשוליים. היא הכי מרכז, הכי קרובה לנתניהו, לאמיר אוחנה, לכל מי שתגידו. היא מצולמת, מחובקת ומתרפקת על נתניהו בכל הזדמנות. לאחר פתיחת משפטו בירושלים היא קיבלה איתו אפילו זמן איכות בנפרד. 

לב הובילה את העלילה שבמסגרתה נטען שבנה של בן־ארי תקף שוטרים (שקר הזוי) ואחר כך את המעשייה הלא תיאמן שלפיה בן־ארי כלל לא יושבת שבעה על אחותה שנפטרה, כי אין לה בכלל אחות, וכל זה הוא תרגיל כדי לפזר את ההפגנות נגדה. גם כשהבאתי את המונולוג הכואב של בנה היתום של האחות, הביביסטים לא נרגעו. הם בשלהם, עם האמת שלהם, עם השקרים, השנאה, ההסתה, הגידופים, שפת הביבים והמגפון. הם וצבא ה"עיתונאים" הנרתמים לשירותם בערוץ הטלוויזיה הפרטי, בערוצי רדיו שהופקעו, בכל תעלות הביוב שאפשר להעלות על הדעת.

לפני כשלושה ימים נפל דבר. לב הודיעה בנאום חוצב להבות שזהו, הם נוטשים את המשמרת במושב חרות ועוברים לקיסריה. יש מטרה חדשה. משפחת פרקש. הוריו של סרן תם פרקש ז"ל, המתגוררים בשכנות לראש הממשלה ומעיזים לארח בביתם, מדי פעם, מפגינים נגד נתניהו. אתמול, באחד הראיונות ההזויים שנתנה, שמעתי את אותה לב קובעת שמשפחת פרקש, "כמשפחה שכולה, לא יכולה לקחת צד. הם חייבים להיות באמצע, אובייקטיבים". מאיפה היא הביאה את ההגות הזו? מי סיפר לה את ההבל הזה? אפשר רק לנחש. כך או אחרת, המראות מהשבוע בקיסריה הסעירו את המדינה, ובצדק.

תם פרקש ז''ל (צילום: רפרודוקציה,חיים אזולאי)תם פרקש ז''ל (צילום: רפרודוקציה,חיים אזולאי)

5. למי קראת נאצי

בואו נעשה סדר: הפגנות מול בית של אזרח פרטי אינן נהנות מההגנה המופלגת שהדמוקרטיה מעניקה להפגנות מול נבחרי ציבור בכלל וראש ממשלה בפרט. הבית של משפחת פרקש בקיסריה לא ממומן, כולו או חלקו, מכספי ציבור. את הווילה של משפחת נתניהו בקיסריה מממן משלם המסים הישראלי, במיליונים רבים. לראשונה מאז קום המדינה הצליחה המשפחה השלטת להשית את כל הוצאות הווילה הפרטית שלה על הקופה הציבורית, ובימים אלה ממש היא גם סוחטת מהמדינה פטור מלא ממס על ההטבות המופרכות האלה. למרות כל זה, מותר ואפשר להפגין גם נגד משפחת פרקש, או כל משפחה אחרת. הטקסטים, זה מה שמקומם. עזות המצח, הגובלת במופרעות, להגיד לאם שכולה שבנה מתהפך בקבר ולאחל לה לשכול עוד בן, רק כי היא מעיזה לתמוך בהפגנות נגד ראש הממשלה. 

ולנוכח כל זה, בסופו של יום שלשום הואילה "מפלגת הליכוד" לפרסם התנצלות רפה בשמו של ראש הממשלה, על מעשי הנבלה של חסידיו בקיסריה. נתניהו הוסיף כמובן, ברפלקס מותנה, גם את הקיטורים הרגילים על ההפגנה נגדו. זה תמיד מתחיל ונגמר בו. מאיימים עליו, רודפים אותו, מקללים אותו. הוא שוכח שהוא ראש הממשלה. שזה חלק מהתפקיד. שכל קודמיו עברו את זה (אחד אפילו נרצח), אבל לא שכחו לרגע את אחריותם הציבורית, את צלם האנוש שלהם, את הערכים הבסיסיים שמאחדים אותנו כאן לעם אחד. לאט־לאט מתברר שהוא לא רק שוכח, הוא גם משכיח את הערכים האלה מחלק ניכר מהציבור, הוא ממיס את הדבק שעדיין מאחד אותנו כאן לשלולית רעילה של שנאה, ואני בספק אם אפשר יהיה לתקן את מה שהוא חולל כאן, לאחר לכתו.

ביום רביעי בלילה נוצר הצורך הדחוף לאזן את התמונה, אז מי שהתנדב לעשות את זה הפעם היה סדי בן־שטרית, בן דודו של השר לביטחון פנים וממובילי המחאה נגד נתניהו. בן־שטרית נשא נאום חוצב להבות ושטויות, שבו השווה את התנהגותו ושיטותיו של נתניהו לשיטות שאותן נקט היטלר כשתפס את השלטון בגרמניה. המטרה הושגה בן רגע, במלואה. התקשורת זנחה את ההתעללות במשפחת פרקש השכולה ועברה להשוואה המתועבת של נתניהו להיטלר.

אדולף היטלר היה, למרבה המזל, תופעה חד־פעמית בהיסטוריה. הוא המציא את תורת הגזע, הוא הפך את היהודים לחולדות שיש לבער מתחת לפני האדמה. הוא לא נתקע בשלב התיאורטי אלא פתח בביצוע "הפתרון הסופי", רצח העם המתועב והמחריד ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית. 6 מיליון יהודים, בהם מיליון ילדים ותינוקות, הושלכו למשרפות. תעשיית רצח שהעולם לא ידע כמותה קמה בחסות הטירוף הנאצי, שכבש את אירופה כולה. את הדבר הזה אסור להשוות לשום דבר אחר מהסיבה הפשוטה: זה לא דומה לשום דבר אחר. בטח שלא לנתניהו.

אמירתו המקוממת והמזיקה של בן־שטרית זכתה לגל של גינויים כמעט מיד. מבני גנץ דרך הנשיא ראובן ריבלין דרך ראשי המחאה (אורלי בר־לב, קריים מיניסטר וכו'). הגינוי הרפה והמאוחר של נתניהו למה שעשו חסידיו למשפחת פרקש, לעומת זאת, נעלם מהרשת. הסרטון לא קיים בשום מקום. זה ההבדל כולו. ויש עוד: אורלי לב, אפרים גרייף ושאר העשבים השוטים והמורעלים בערוגות הביוב הביביסטיות מופעלים, מודרכים ומתפמפמים בהזרקות מרוכזות של שנאה ישירות מבלפור. צריך לשוטט בקבוצות שלהם כמה רגעים כדי להבין את זה.

הציוצים של יאיר נתניהו הופכים, תוך דקות ספורות, לציוצי המשך וגלי הדף עכורים ברשתות הביוב הללו, המקיפות עשרות ומאות קבוצות וואטסאפ שמגיעות למאות אלפי עוקבים. אורלי לב היא בת בית בבלפור, מקורבת ל"שר לביטחון הפנים" אמיר אוחנה. איציק זרקא, עוד אחד שהמיר את פיו בג'ורה, אותו כנ"ל בדיוק. גם השימוש במונח נאצים, על גלגוליו השונים, אינו זר לקבוצות האלה וגם לא למי שקובע את הטון בבלפור. עד רגע זה אף אחד לא התנצל על ההשוואה המטורללת של יאיר נתניהו את הקיבוצים לנאצים. גם לא אבא שלו.

הם מפיצים פייק בלי בושה, מתעמרים במשרתי ציבור, מגדפים את המשטרה, את הפרקליטות, את היועץ המשפטי לממשלה וכל מי שלא בא להם טוב בעיניים, רק כדי למצוא חן בירושלים. צריך לקוות שיום אחד מישהו יבוא וילחץ על כפתור ההדממה של מעיין השנאה הזה. ככל שהזמן חולף, האפשרות שזה יקרה מקלישה והולכת. כדי לשרוד, מוכן בנימין נתניהו להמשיך לשסות אותנו זה בזה, להמשיך להתיך את הבסיס שעליו הוקמה המדינה הזו, להמשיך להבעיר את המועדון ולפרק את מה שנותר מהממלכתיות, כאילו אין מחר.

bencaspit5@gmail.com