האם זו שמחה לאיד, מציצנות או שאין לתקשורת בארצנו הקטנה במה לעסוק? שלושה ימים תמימים עוסקים ערוצי הטלוויזיה והעיתונים בראיון המצולם והמסוקר של הזוג המלכותי הארי ומייגן אצל אופרה ווינפרי בארצות הברית. בעבר, דוברים רשמיים פרסמו כל מה שהארמון בחר להוציא לאור, והאנגלים בלעו את המידע בשקיקה: רובם בהערצה עיוורת לארמון ולשוכניו, חלקם בסלידה ובכעס שאף הביעו בשפה בוטה את תחושותיהם ורתיעתם מהמיליונרים שחיים על חשבון הציבור. אלה האחרונים בוודאי שמחו לאידם של שוכני הארמון וליקקו את שפתיהם בהמתנה לראיון החושפני.

סדרת "הכתר" בנטפליקס חשפה לציבור הרחב חלק מההתנהלות בתוככי הארמון, והמושג "מה שקורה בארמון - נשאר בארמון" כבר לא ממש קיים. תמיד ניתן היה להכחיש את הנאמר והנכתב, אבל עכשיו, משפתחו הנסיך ורעייתו את פיהם, קשה יותר לארמון להכחיש. צאו וחִשבו אם הייתם רוצים ומסוגלים לחיות בכלוב מזהב. נכון, משרתים וטבחים, נהגים ומנקים עומדים לפקודתכם בכל רגע, אבל כלוב הוא עדיין כלוב, גם אם סורגיו זהב. מי שנמצא בו מוגבל באורח חייו שמוכתב לו ונכפה עליו מלמעלה. מסתבר כי הדברים יכולים להגיע עד כדי כך שבשנה הראשונה לחייה שם, חשבה הדוכסית מייגן להתאבד מרוב מצוקה.

כמנהגם של מראיינים רבים, חזרה גם אופרה ווינפרי בהדגשה יתרה על דברים שנאמרו: "מה?! עוד טרם לידתו חששו לצבע עורו של התינוק ארצ'י שמא יהיה כהה מדי?!". כנראה שלא פג תוקפו של המושג "דם כחול" שהיה מיוחס למשפחות המלוכה, ובמונרכיה הבריטית לא יעלה על הדעת לערבב את הדם הכחול בגוונים אחרים. יש להניח שראיון טלוויזיוני כזה לא יתרום לחיזוק הקשר בין הזוג הפורש לבין באי הארמון. גם אם הגיב הארמון באיפוק, ספק אם יסלח.

קשה להשלים עם העובדה שאנחנו חיים עדיין עם שרידי ימי הביניים ונותנים להם נתח נכבד בניהול חיי היומיום שלנו, וכאן אני מתייחס לארצנו הקטנטונת. גם אצלנו קשה לעקור מהשורש שרידים מקובעים של אותה תקופה. כמו שקשה להילחם במוסד המלוכה ולקוות לניצחון - כך כנראה יהיה קשה מאוד להילחם במוסדות שלנו שמקיימים את תרבות ימי הביניים ומפחדים לשנות. ודי לחכימא ברמיזא.