האמירה השחוקה שיש לנו בעיה בהסברה, כבר גורמת לפיהוק ולגלגול עיניים. כמה אפשר? איך ייתכן שזיהינו בעיה לפני כל כך הרבה שנים, ועדיין לא התקרבנו אפילו במעט לפתרון? קל לפטור את עצמנו באמירות כמו ״העולם נגדנו״, אבל ההסברה היא בסך הכל עוד נדבך בערימה הולכת וגבהה של נושאים חשובים, שנזנחים לטובת הפוליטיקה שהולכת ומרקיבה.

קרבות הפוליטיקה הישראלית הפכו חשובים יותר מביצוע העבודה השלטונית. הרי זה לא שאין פה ידע הסברתי. יש, והרבה. אפשר לראות אותו פורץ בהשקעה מסיבית וממוקדת של משאבים בכל מערכת בחירות. הבעיה היא שאף אחד לא לוקח את הכישורים האלה כדי לפעול באותו אופן בהסברה כלפי חוץ. אין דרך יפה להגיד את זה - שום דבר לא קורה בזירה הזו כי במסגרת סדרי העדיפויות הקלוקלים, ההסברה הישראלית לא מספיק חשובה.

קשה להיות ישראלי בימים אלה. לרוץ לממ"ד באזעקות, לשמוע על הפצועים וההרוגים, ולראות את הדיווחים המוטים בכלי התקשורת הזרים. קשה להיחשף להתייחסויות האיומות לישראל ברשתות החברתיות.

אזרחים באשקלון בעת אזעקה (צילום: רויטרס)אזרחים באשקלון בעת אזעקה (צילום: רויטרס)


חלק מאלה שנוטים לשמרנות בעולם המערבי, בוחרים לצדד בישראל (שמרנים אחרים הם אנטישמים מהסוג הישן והטוב). הליברלים נוטים להיות פרו־פלסטינים. עם השמרנים אין טעם להתעסק. מי שבעדנו יהיה בעדנו בכל מקרה והאנטישמים לא ישתכנעו להיות אוהבי ישראל. הבעיה העיקרית שלנו היא עם הליברלים, שעבורם המושג ״פרו־פלסטיני״ מחובר לגישה אנטי־ישראלית. זו בדיוק הפרדיגמה שאותה אנחנו צריכים לשבור.

יש מי שחושב שאפשר פשוט לבטל את דעתם של הליברלים, לספר לעצמנו שהם לא חשובים. אבל דעת קהל משפיעה על מדיניות, כך שאי אפשר פשוט לנפנף את אלה שחושבים אחרת ב״יאללה יאללה״. אז איך משנים דעת קהל? ראשית, לא בעצבים או בהתלהמות, כי זה רק יגרום ליותר אנטי כלפי ישראל.

גם אין טעם להשוות את הישראלים הרצים למקלטים לעזתים המופגזים, משום שברור שמצב העזתים גרוע בהרבה. הסברה חכמה היא ליצור אסוציאציה חדשה: זה לא ישראל נגד העזתים, כי אם חמאס נגד העזתים. הירי למעבר ארז כשישראל התחילה להכניס משאיות עם תרופות ומזון לרצועה, למשל, יכול להוות חומר מצוין לסוג כזה של הסברה.

הסברה בעידן הנוכחי שונה ממה שנדרש לפני כמה שנים, כי ברשתות הכל מותר: לא צריך שום ידע כדי לצייץ או לשתף שטויות במיץ עגבניות. לרוב זה לא נעשה בזדון, אלא מהיגררות עדרית גרידא. מישהו רואה פוסט שמקומם אותו, וכדי להרגיש שעשה משהו טוב - משתף ומגנה. אף אחד לא עושה בדיקת עובדות, תחקיר עומק או אפילו מתעכב על זהות המפיץ. אם חבר כלשהו שיתף - זה מספיק טוב, ובין כה וכה התחושה היא שהגולש היחיד אינו משפיע. רק שהרבה גולשים קטנים שלכאורה אינם משפיעים - משפיעים מאוד.

הנורא הוא שפוליטיקאים אוהבים לרכוב על גלי רשתות כדי לקדם את עצמם, בין שהמידע שהם מפיצים מבוסס ובין שלא. כך קורה שכוכבני רשת חסרי ידע קובעים מדיניות ולא משנה אם מדובר בסיטואציה המורכבת בין ישראל לעזה, בחשדנות מוגזמת כלפי חיסונים, או במאבק האקלים.

כדי להתמודד צריך שיטה, תקציב, צוות, ובעיקר אסטרטגיה חכמה. אין באמת תירוץ לכישלון המתמשך בהסברה הישראלית. הרי כשזה מגיע לתעמולת בחירות, יודעים פה היטב להגדיר מטרות תקשורתיות ולהתאבד עליהן, ויהי מה.