ראש השנה, יהודית או אזרחית, הוא תאריך קולב לסיכומי תכלה שנה או תחל שנה. קצת בעייתי "לסכם" התנהלות של יצור פוליטי מרובה זרועות וראשים כעבור כשלושה חודשים. אלא שעל פי ההתנהלות עד כה ניתן לומר שבדרכה המשונה, הממשלה הזו בדרך הנכונה.

במקום המופעים הניחרים ומיוזעים, שנעים על הספקטרום שבין תוקפנות, צביעות והתחסדות, של ממשלת נתניהו - יש דיווחים מהשטח וסימנים מעודדים של ניקוי אורוות. בשבוע שעבר הדיח ראש הממשלה נפתלי בנט ביביסטית מהוועדה למינוי בכירים, השר לביטחון הפנים מנע מינוי קצין בעייתי, שר המשפטים מעביר חוק אנטי־ביבי, והכיוון נראה מבטיח. הבעיה היא מדיניות החוץ והביטחון.

לכאורה הכל נדחה, למעשה הכל זורם, כמו שאמר הפילוסוף היווני הרקליטוס. אפילו ממשלה שבורחת מבשורה חייבת להחליט אם לטבוע או לזרום. בשלב זה ממשלת בנט שומרת על קווי התיחום של הממשלה הקודמת בנושאי הליבה, שהם הרצועה, הגדה, לבנון, סוריה ואיראן. לשמר את איראן כאויב קיומי זה קל, זה רחוק, זה תיאורטי וזה פטריוטי. ההצלחה של בנימין נתניהו לקבע את איראן בתודעה הקולקטיבית של הציבור בישראל כדמון האולטימטיבי היא הצלחה מכעיסה, וממשלת בנט מנגנת על המיתר הזה.

המבחן של בנט יהיה בוועידת המנהיגים באו"ם. להבנתי הדלה הוא לא יחרוג מהקו. אבל אם ידגיש - כמו נתניהו - שאנחנו וארה"ב הולכים יד ביד, דיינו. בהתחשב בעובדה שארה"ב של דונלד טראמפ וארה"ב של ג'ו ביידן הן לא אותה ארה"ב בהקשר האיראני - האמירה הזו אמורה להספיק.

אין לי מושג מה בנט חושב ועד כמה הוא קשוב להערכת אמ"ן שאיראן לא כצעקתה והצהרותיו הן רק חומרי טשטוש לבייס שלו. להבדיל מאיראן, החיכוך עם לבנון וסוריה הוא מקומי, ואף אחד מהצדדים לא מעוניין להרחיב אותו. פה ושם תקרית זניחה, ניסוי כלים מצדנו ומצדם, אבל השקט יישמר באמצעות מנגנון מאזן האימה. לכל הצדדים ברור כי "ניצחון" בסיבוב מלחמתי רחב יותר לא שווה את הנזק והקורבנות.

בעזה הסיפור שונה. בעזה ובגדה ניתן להתמודד מקומית במחיר הרס והרג פנים־ישראליים סבירים יחסית (בתנאי שמישהו לא ישתגע ויגרור אותנו לכיבוש הרצועה ולכניסה לערים בגדה), הבעיה היא שגם בעזה וגם בגדה יש טפטוף קבוע של דם פלסטיני וישראלי. הטפטוף, מטריד ומכעיס ככל שיהיה, הוא לא סיבה למלחמה או לשלום. הטפטוף גם לא אמור לגרום לשינוי פנים־פוליטי דרמטי, בדומה למפל הדם במלחמת יום כיפור שגרם לחתימת הסכם השלום עם מצרים. שיווק אגרסיבי של "שקט" אחרי אינתיפאדות בגדה ומבצעים בעזה (שכביכול הושג בזכות "ניצחוננו") משקיט את התביעה ואת הצורך בשינוי מדיני, ובינתיים מנציחה שגרת הדימום האטי והקבוע את הסכסוך ה"בלתי פתיר".

אלא שהטפטוף הזה הוא לא מכת טבע. הוא מדיניות מכוונת של ממשלת רקדני הדם של נתניהו, שהפכו כל טיפת דם למאגר דליק נגד האויב הנורא הקם עלינו לכלותנו. בשנה החדשה אמורה ועשויה ממשלת השינוי להתחיל לזוז לכיוון הנכון, וכאן יש סיכוי לשינוי. כשבנט אמר "לא יהיה הסדר מדיני עם הפלסטינים", הוא כאמור קרץ לבייס שלו, והאמת היא שאף אחד לא מתכוון להיכנס לשדה המוקשים הזה. מה שנדרש הוא צעדים קטנים, בלתי נראים (שהבייס לא יברח) כדי להגיע לשלב שממנו ניתן לדלג לשלב הבא, גם הוא לכאורה בלתי מזיק: לשדרג עוד קצת את ההקלות לעזה, לחזק את אבו מאזן, ובעיקר לתאם, לתאם, לתאם. עם ארה"ב.

עימותים בין פלסטינים לכוח צהל באזור שכם (צילום: נאסר אישתאיה, פלאש 90)עימותים בין פלסטינים לכוח צהל באזור שכם (צילום: נאסר אישתאיה, פלאש 90)


נגעת - פירקת

זו הסיבה לכך שאת ניהול הסכסוך לקראת השנה הבעל"ט לקחו על עצמם שלושה ראשי ממשלה. אחד מכהן, אחד חליפי ואחד מטעם עצמו. שלושתם חושבים על הבחירות הבאות, וזה טבעי, אנושי ופוליטי. בנט כבול לקהל המטרה שלו שהוא ימין־ימין. קהל המטרה של יאיר לפיד הוא ימין־מרכז, ובני גנץ מכוון למרכז־שמאל. ככזה, גנץ יכול להרשות לעצמו מדיניות עצמאית במגוון שטחים (נפגש גם עם שר החקלאות בענייני הרפורמה לחקלאים). בנט רומז שביקור גנץ אצל אבו מאזן לא בא לו בטוב? על גנץ חלה האמירה: נגעת - פירקת. בהינף אצבע הוא מפרק את החבילה.

כשר ביטחון, מבחינה פרקטית הוא לא זקוק לבנט כדי לנהל מדיניות עצמאית. במשרד שלו ישנם מתאם הפעולות בשטחים והמינהל האזרחי. באמצעות הכלים האלה, ותוך תיאום עם הרמטכ"ל אביב כוכבי, הוא אמור לנהל את המדיניות בשטחים.

הניסיון האחרון לנהל מגעים מדיניים מול הרשות היה כאשר ציפי לבני, הפרויקטורית של נתניהו, נפגשה ב־2014 עם אבו מאזן. נתניהו שמע נהמה מבשרת רעות מימין, נבהל, התנגד ופיטר אותה מהממשלה.

אחרי ביקורו אצל אבו מאזן אמר גנץ ש"האינטרס של אבו מאזן ושלנו זהה: להחליש את חמאס". האמירה שלו מתכתבת עם מדיניות נתניהו ובנט אבל לא עם המציאות. מעשית, גנץ מבלף את עצמו או את שומעיו. בפועל הוא מנהל מגעים מדיניים עם אבו מאזן, מחזק את חמאס, מנסה למנוע סיבוב בעייתי של הרשות בבית הדין הבינלאומי בהאג תמורת הסכמה לבחירות משותפות בגדה וברצועה. הנחת העבודה היא שככל שהבחירות יידחו וחמאס יחולל מהומות - כך יסייע משקע הלוחמנות לניצחונו בבחירות, וגנץ אמור לדעת את זה. השאלה היא אם יש סיכוי שבעקבות ניצחונו חמאס יתמתן בתהליך שעבר גם על אש"ף. התשובה היא שישראל חזקה דיה כדי להתמתן כבר כיום.

בינתיים, הרעיון של גנץ ומערכת הביטחון הוא הכלה, הרגעה ותמיכה בכלכלה. נקווה שהפעם לא מדובר בשלום כלכלי נוסח נתניהו, שנועד לכסות על המשך הכיבוש, אלא בחיזוק הכלכלה הפלסטינית במקביל לחיזוק הרשות ואבו מאזן לקראת הבחירות העתידיות. לצדו של גנץ עובדים שרי הממשלה משמאל. ניצן הורוביץ, תמר זנדברג, עיסאווי פריג' והשר לביטחון הפנים עמר בר־לב. בירושלים תולשת המשטרה את דגלי אש"ף כאילו יצחק שמיר ונתניהו עדיין מנהלים את מלחמות החורמה שלהם, ובר־לב מורה למשטרה להפסיק עם האיוולת הזו כחלק ממדיניות ההכלה.

חילוקי דעות? כאמור, כל אחד בקואליציה הזו קורץ קדימה לבייס שלו ומוודא אחורה שהישבן שלו עדיין מחמם את הכיסא הנכון. איש מהם לא ממש מתרגש בגין "חילוקי דעות". גם בנושאי חוץ וביטחון בעצם אף אחד שם לא יודע מה הן הכוונות הגלויות והנסתרות של שותפיו. אולי בשנה הבעל"ט יידעו מרכיבי הממשלה מה הם רוצים מעצמם ומעמם. בינתיים שתהיה שנה טובה, שנת ישרים.