הטור של קלמן ליבסקינד

ערימה ענקית של כתמים ערכיים ומוסריים גרר איתו נפתלי בנט אל לשכת ראש הממשלה. נמצאים בה, בערימה הזו, השקרים הרבים ששיקר לבוחריו. נמצאות בה ההבטחות הרבות שהבטיח, ושהפר בזו אחר זו. נמצאת בה הידיעה שמאחורי שום דבר שהוא עושה היום לא מסתתרת אידיאולוגיה, לפחות לא כזו ששימשה אותו עד לתפקיד הזה.

אבל כל הכתמים הללו מתגמדים אל מול הקלון הגדול שיהיה רשום לנצח על שמו של יושב ראש ימינה. בנט מחק לחלוטין מן הלקסיקון את המושג "קווים אדומים". אחרי הקדנציה שלו, לא יהיה עוד דבר שיהיה פסול. הכל יהיה מותר. הכל יהיה הגיוני. הכל יהיה לגיטימי. אלף פעמים כבר הזכירו לבנט את שיתוף הפעולה המסוכן שלו עם חברי כנסת ערבים קיצונים, אבל אני רוצה לקחת את הדיון הזו אל אירוע אחד נקודתי, שיבהיר עד כמה נמוך היה מוכן לרדת האיש שראה את עצמו פעם מועמד להנהגת המחנה הלאומי, ועד כמה היה מוכן לשלם כל מחיר כדי לאחוז בתואר "ראש הממשלה".

אחרי שהמשטרה והשב"כ הצליחו לשים את ידם על חשודים בניסיון לרצוח יהודים ולשרוף את רכושם בפרעות בעכו, הקימה קבוצת תושבים ערבים בעיר אוהל מחאה בדרישה לשחרור העצורים. ימים ספורים לפני שהלך לעולמו, הגיע יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, איש רע"ם, ח"כ סעיד אלחרומי, לביקור הזדהות באוהל הזה. בתמונה שפרסם אז מאותו אירוע יאיר קראוס, איש "מקור ראשון", נראה אלחרומי כשהוא נושא דברים באוזני המוחים שבאוהל, כשמאחוריו מתנוסס השלט "עכו לא תעזוב את בניה בבתי הכלא של הכיבוש", ותחתיו תמונותיהם של העצורים ששחרורם נדרש.

הייתה שם תמונתו של חסן עיד, שכתב אישום שהגישה נגדו הפרקליטות מייחס לו את הצתת מלון האפנדי, הצתה שבעקבותיה נשרף למוות חתן פרס ביטחון ישראל, אבי הר אבן. הייתה שם תמונתו של חביב אבו חביב, שנאשם בהשתתפות בשני מעשי לינץ' ביהודים, אחד במרדכי כץ ואחד במור ג'נאשווילי. היו שם תמונותיהם של קוסאי עבאס, בלאל חילואני ואדהם בשיר, שלושתם נאשמים גם הם בביצוע הלינץ' בג'נאשווילי. ח"כ אלחרומי ניצב שם, באירוע שעניינו תמיכה במי שנאשמים במעשי טרור קשים נגד יהודים, כיושב ראש ועדת הפנים של הכנסת וכחבר חשוב בקואליציה.

צריך להסביר עוד משהו כדי להבין עד לאן הידרדרנו? עד כמה בלתי נסבלת הסיטואציה הזו? עד כמה בימים שפויים, בנט ואיילת שקד ומתן כהנא וניר אורבך ועידית סילמן היו צריכים להפוך את המדינה בגלל אירוע כזה? אבל זה בדיוק העניין. הימים השפויים ההם הלכו לבלי שוב.

"עם מי מכל הקבוצות המגוונות בקואליציה יש לך קשר טוב במיוחד?", שאלה העיתונאית טל שניידר את יו"ר הקואליציה, עידית סילמן. "התרשמתי מאוד מאוד מיו"ר ועדת הפנים, סעיד אלחרומי", השיבה סילמן. אנשי ימינה הניחו את גורלם הפוליטי בידיו של אלחרומי, ומהרגע הזה ואילך נאלצו להגיד "קדוש, קדוש, קדוש" על כל מה שהוא וחבריו יגידו ויעשו. די היה לראות כיצד נפרדה ממנו הקואליציה, עם מותו, כאילו היה יו"ר הסוכנות היהודית, כדי להבין את עומק הבור האידיאולוגי.

עידית סילמן ונפתלי בנט (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)עידית סילמן ונפתלי בנט (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

מעמקי הכלום

וכדי להסביר עד כמה התאיידו ערכיה של החבורה הזו, צריך ללכת רק כמה חודשים אחורה, אל היום שבו שלחו בנט ושקד את נציגם בוועדת הבחירות המרכזית להצביע בעד פסילת מועמדותה לכנסת של אבתיסאם מראענה ממפלגת העבודה, ובעד פסילת רשימת רע"ם כולה. לבקשות הפסילה הללו, זאת יש לדעת, היו נימוקים כבדי משקל. האחד, שמראענה ורע"ם תומכים במאבק מזוין של ארגוני הטרור נגד מדינת ישראל. השני, שהם שוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זה מה שחשבו בנט וחבריו על אנשי רע"ם אך בחודש פברואר האחרון.

כשחברי הליכוד נעדרו מההצבעה על פסילת רע"ם, הצבעה שנציג ימינה מתן כהנא היה אחד משלושת חברי הוועדה היחידים שתמכו בה, כהנא השתולל: "שפל מוסרי וכתם ערכי" הוא הגדיר את התנהלותם של הליכודניקים, כשהוא מקפיד לכנות את נציגי הציבור הערבים, השותפים שלו היום, "מחבקי מחבלים" ו"תומכי טרור".

אנחנו רגילים לציניות של הפוליטיקה ולזגזוג של הפוליטיקאים. אבל כאן לא הייתה פוליטיקה. כאן הייתה מהות. בנט, שקד, כהנא, אורבך וסילמן דרשו לפסול את מנסור עבאס, ואת ווליד טאהא, ואת סעיד אלחרומי כי הם באמת ראו בהם תומכי טרור, וזה נראה להם מטורף שתומכי טרור כאלה יישבו בכנסת ישראל. עכשיו, שישאל את עצמו כל אחד כמה ריק ערכי צריך להוביל את אנשי ימינה למקום שבו שלושה וחצי חודשים מאותו יום שבו נלחמו כדי לפסול את אותם "תומכי טרור", הם חתמו איתם על הסכם קואליציוני והעניקו להם תפקידי מפתח?

כמה מביך יכול להיות ניר אורבך כדי לפרסם באינסטגרם הודעת ברכה לח"כ מראענה, עם כניסתה לתפקיד יו"ר הוועדה לעובדים זרים, רגע אחרי שהמפלגה שלו ביקשה למנוע ממנה לרוץ לכנסת, בטענה שהיא תומכת במאבק מזוין נגד מדינת ישראל. כמה נמוך הוא צריך לרדת כדי להכריז בכנסת ש"ווליד טאהא ראוי להיות בכנסת", כשלפני מאה ימים בלבד הוא והמפלגה שלו ביקשו לפסול את מועמדותו של טאהא לכנסת, בטענה שהוא תומך במחבלים רוצחים?

מה האנשים האלה מסבירים לילדים שלהם? שבשביל למנוע בחירות חמישיות הם השליכו לפח את כל מה שהם חונכו עליו? האם יש עוד מישהו בהיסטוריה של הציונות הדתית שהיה מוכן להידרדר כך, אל מעמקי הכלום? וחשוב שוב להבהיר - זה לא ויכוח פוליטי, זו לא התלבטות בשאלה מה להצביע בסעיף כזה או אחר. החבורה של ימינה, ואיתה גדעון סער, וזאב אלקין, ויועז הנדל, וצביקה האוזר, החליטו שאם מה שמניע אותך זה הרצון לכהן כראש ממשלה ו/או לזרוק את נתניהו ו/או לדאוג להצלת הקריירה הפוליטית שלך, אז זה בסדר שאין לך קווים אדומים.

וכך, אחרי מאה ימים שכאלה, אנחנו נדרשים לצבוט את עצמנו כדי להיזכר שפעם לא היה עולה על דעתו של חבר כנסת ציוני לשבת עם איש כמו ווליד טאהא, שהצהיר שהציונות היא "פרויקט גזעני אכזרי". שבמבצע שומר החומות, כשאנחנו נלחמנו בטרור הערבי בעזה ובירושלים, הפגין עם הצד השני והאשים אותנו שאנחנו "מטמאים את אל־אקצא".

שמבחינתו, רוצחי היהודים שבכלא הם "אסירי חופש אידיאולוגים ואסירי מצפון ששילמו עבור מטרתנו הפלסטינית הצודקת". שהכריז שהפלסטינים, בניגוד ליהודים, הם "בעלי הארץ הזאת, ולא הגיעו אליה מרוסיה ואוקראינה". יודעים מה? אני אניח בצד את התמיכה שלו, אך לפני שמונה שנים, ברוצחי החיילים שלנו ב"ליל הקלשונים". זה היה מזמן. לכו תדעו, אולי מאז עשה תשובה. אני מדבר על התבטאויות ועל הפעולות שלו מעכשיו. מהתקופה האחרונה.

וואליד טאהא (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)וואליד טאהא (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

כוחו של הרגל

ואם יש שפל גדול משבירת כל הקווים האדומים ורמיסת כל הגבולות המוסריים, הוא מצוי בנקודה שבה אנשי ימינה מרגילים אותנו אט אט, שאלה דברים שניתן לחיות איתם. שאין יותר שום דבר שהוא בלתי נתפס. שאין יותר כלום שהוא לא סביר. כי כשקואליציית "עשר מעלות ימינה" שותקת מול תמיכה במחבלים, הכל מרגיש פתאום לגיטימי. אז כמה חברים חשובים בקואליציה תומכים בטרוריסטים, וחושבים שהציונות היא פרויקט גזעני ואכזרי, ומעריצים רוצחי יהודים. אבל היי, הם סידרו לנו ראשות ממשלה, ומבחינתנו "לא ראשות ממשלה, לא מעניין".

ובמובן הזה אין גרוע מן ההרגל. כי יש לו, להרגל, את הכוח להכשיר את הכל. הנה, כרתנו ברית עם מי שתומכים בטרור, וחילקנו להם תפקידים חשובים כדי שיתמכו בממשלה שלנו, והלכנו לישון בלילה, וקמנו בבוקר, והשמש זרחה, והשמיים לא נפלו. רואים? אמרנו לכם שזה לא כל כך נורא. ואחרי הבחירות הבאות, כשיאיר לפיד יבקש לכונן קואליציה עם אחמד טיבי, ומישהו בימין, שעוד זוכר מה היה כאן פעם, יצעק משהו על זה שלא ראוי לשבת עם מי שמהלל שאהידים, נסתכל עליו כולנו כעל איש שוליים, קיצוני ומשוגע. כי כך הרגילו אותנו בנט ושקד. אחרי הקדנציה שלהם, שום דבר לא ייראה עוד חריג. שום דבר לא יהיה עוד בלתי ראוי. שום דבר לא ייתפס עוד כנורא.

רגע, וזה לא נגמר ברע"ם. אתם זוכרים שפעם, כשהאירופים היו דורשים לסמן מוצרים שיוצרו ביהודה ושומרון, היינו תוקפים אותם ומגנים אותם וטוענים שמדובר בצעד אנטישמי? ובכן, מרצ הגישה כבר יותר מפעם אחת הצעת חוק הדורשת לסמן מוצרים מההתנחלויות. ממש כמו אותם "אנטישמים" דוברי אנגלית. כשהאו"ם החליט לפרסם "רשימה שחורה" של עסקים שפועלים בהתנחלויות, ונשיא המדינה ראובן ריבלין הצהיר שזה מזכיר "תקופות אפלות", מוסי רז ממרצ הבהיר ש"מרצ תומכת בהחרמת מוצרים המיוצרים בהתנחלויות".

כשבן אנד ג'ריס הודיעו על החלטתם להפסיק למכור גלידה ביו"ש, ח"כ גבי לסקי, שעל האצבע שלה מכהן בנט, מנכ"ל מועצת ישע לשעבר, הבהירה ש"זו החלטה שצריך לכבד". חד וברור. בנט הישן היה יוצא על זה למלחמה ערכית. את בנט החדש זה אפילו לא מעניין. תנו לי את האצבע ותחרימו את מי שבא לכם. האנשים שמחזיקים בדעות האלה, תומכי החרמות למיניהם, היו תקועים משך שנים בשולי שוליו של השיח הישראלי. הם היו הביזאר שבביזאר. בא בנט, והציב אותם בשפיץ של הפירמידה, והחזיר למיינסטרים הישראלי גם אותם וגם את עמדותיהם הקיצוניות.

ראש הממשלה נפתלי בנט (צילום: ראובן קסטרו, וואלה!)ראש הממשלה נפתלי בנט (צילום: ראובן קסטרו, וואלה!)

בנט הישן והטוב

מי שראה את ראיונות החג שהעניק ראש הממשלה, צריך היה לשפשף את עיניו כדי להאמין. אם עד עכשיו היו אלה מבקריו ויריביו של בנט שטענו שכדי להיות ראש ממשלה הוא נפרד מכל ערכיו, עכשיו הודה בכך בנט במו פיו. כשיונית לוי הזכירה לו את הסתירה בין עמדותיו היום לעמדות שהשמיע בעבר, רגע לפני שסיכמה ש"האידיאולוגיה נמחקה בשביל להיות ראש ממשלה", הסביר לה בנט ש"כשאתה נכנס לחדר הזה, אתה חייב להשיל את כל הפוליטיקה מאחור".

זה מתחבר באופן נפלא לטקסט מדויק של עמיתי, בן כספית, שהסביר מעל דפי עיתון זה את מה שעובר על ראש הממשלה בחודשים האחרונים. "לבנט קורה דבר מוזר", כתב כספית, "כפי שזה נראה כרגע, הוא איבד חלק ניכר מבייס המצביעים שלו. לכאורה, זה רע. במציאות, זה נפלא. הוא השתחרר. הוא יכול לפעול בצורה חופשית לגמרי. הוא יכול לעשות רק את הדברים שצריך לעשות, נטו. בלי משקולות פוליטיות או אבני ריחיים על צווארו. הוא לא צריך לרצות מצביעים".

ולמה הטקסט הזה מדויק כל כך? כי מהו בעצם אותו "בייס מצביעים", כפי שמגדיר אותו כספית? ה"בייס" הזה הוא הקבוצה ששלחה את הפוליטיקאי אל הכנסת. ה"בייס" הזה הוא החבורה שמצאה את המפלגה שלו קרובה יותר מכל מפלגה אחרת לדעותיה, לעמדותיה, לתפיסות העולם שלה. אם ה"בייס" הזה הוא תעודת הזהות של הפוליטיקאי, בנט הוא היום פוליטיקאי חסר זהות, שכן דבר ממה שהוא והממשלה שלו עושים עכשיו לא דומה למה שהוא הטיף כל שנותיו בפוליטיקה.

כבר היו לנו פוליטיקאים שהשילו מעצמם את עולה של האידיאולוגיה שהביאה אותם לכנסת. ספק אם היה לנו פוליטיקאי שהשיל אותה ממנו במהירות כזו ובקלות כזו, עד שאתה עומד משתאה מול המופע הזה ותוהה האם יכול להיות שתפיסת העולם - שהייתה שם לכאורה בעבר - לא הייתה אלא הצגה אחת גדולה? וכשכספית, שרק לפני שנה וחצי חשב שבנט "מסוכן מאוד, ילדותי מאוד, ולא מתאים להיות שר ביטחון", מוחא לו היום כפיים, וכשעיתון "הארץ" מבסוט ממנו, וכשמנסור עבאס – שאך אתמול בנט ביקש לפסול אותו מלרוץ לכנסת – מחמיא לו, וכשרבקה מיכאלי, חברת המועצה הציבורית של "בצלם", בוחרת בו לאיש השנה שלה, אז הכל ברור.

כל החברים המכובדים הללו תיעבו את תפיסת העולם של "הבייס" שהביא את בנט לאן שהביא, וכשבנט זורק מהחלון את הבייס הזה ואת עולמו האידיאולוגי, הם כולם מרימים כוסית. כי כל הביקורת שהייתה להם בעבר - הייתה כלפי בנט הישן. עכשיו הם מאוהבים במישהו העונה לאותו שם, אבל לא חולק עם זה הקודם כמעט דבר.

לבנט יש הסבר שהוא מספק מדי פעם לאנשים שמשוחחים איתו בנושא. "עת לכל דבר", הוא אומר, "גם לאידיאולוגיה". ואתה תמה, אם כך, לאיזה צורך אנחנו הולכים לבחירות? שהרי אם מנטרלים את האידיאולוגיה, מה ההבדל בין בנט לניצן הורוביץ או לאיימן עודה? אם כל מה שצריך ראש הממשלה זה יכולת לנהל – ונשים לרגע בצד את השאלה אם לנוכח מה שמתרחש כאן, יש לבנט יכולת כזו - אז למה שלא נבחר את ההנהגה שלנו במכרז או באמצעות חברת כוח אדם?

האיש החלש בקואליציה

ומה שהכי מדהים זה שבמובנים רבים ימינה הפכה להיות סוג של יש עתיד. מפלגה שמנוהלת על ידי איש אחד, שכל חבריו קמים בבוקר, מצדיעים לו ומיישרים קו עם כל אשר יאמר. בנט יודע שלא משנה מה יעשה, תמיד יהיו שם איילת שקד ומתן כהנא כדי לדבר בשבחו. מפלגה שלמה של אנשים, שנחזו להיות רציניים ודעתנים, הולכת אחרי החלילן מהמלין. שום דבר מהאידיאולוגיה שהביאה אותם ואותו אל הפוליטיקה לא נשאר אחרי מאה ימי שלטון, ואיש מהם, זולת עמיחי שיקלי שנשאר נאמן לערכיו, לא מסוגל להפיק מעצמו ולו מילה אחת של ביקורת. ואין לך נבלה שלא תוכשר. ואין לך טריפה שלא תהפוך ראויה. ואין לך פיגול שלא יימצא מקובל.

עכשיו, תראו, זה נחמד שבנט מפרגן לכל שריו בכל הזדמנות, אבל האמת צריכה גם היא להיאמר. אין לו שום השפעה עליהם. יש לנו בממשלה הזו אוסף גדול של ראשי ממשלה, כל אחד בתחומו, כשהאיש החלש ביותר בקבוצה הזו, למרבה האירוניה, הוא ראש הממשלה הרשמי.
הוא לא יכול להעיר לאף אחד משריו, פן יפילו אותו. הוא לא יכול לפעול לטובת שום דבר מתפיסת העולם שבשמה נבחר, שמא ירגיז אותם.

יאיר לפיד ובני גנץ יכולים לקדם מהלכים מדיניים כאוות נפשם. מרצ יכולה להתגאות בפעולות למען קהילת הלהט"ב, ולצאת לשטח כדי לקרוא לפנות מאחזים. מפלגת העבודה יכולה לנסות להצר את צעדי ארגון "עד כאן", ולהילחם על שינוי מפת סדרי העדיפויות הלאומית כדי לפגוע ביישובי יו"ש, ולקדם את עיגון השוויון בחוקי היסוד. ורק בנט, כאמור, לא יכול לעשות דבר בשביל המצביעים שלו. שום דבר מהאג'נדה הימנית שהוביל בגאון מהיום שבו דרך בשמי הפוליטיקה הישראלית.

קחו את "כלכלה תמורת ביטחון", היוזמה המדינית החדשה של לפיד. מדובר ביוזמה שכל איש ימין חייב להזדעק מולה. גם משום שהיא מועלית תחת אש, בעוד החמאס יורה על יישובינו. גם משום שהיא מבקשת לחזק את הרשות הפלסטינית, בעוד זו משלמת שכר לכל מי שמוכן לרצוח יהודים. גם משום שהיא מתעתדת לחבר את יהודה ושומרון לרצועת עזה, כאילו זה מה שחסר לנו עכשיו. גם משום שהיא מזמינה את כל העולם כדי להתערב בעניינינו. גם משום שחיבור של כל הנקודות הללו מציף לאוויר יותר מדי אלמנטים אוסלואיים.

התוכנית הזו לא הובאה לממשלה, אבל לפיד מסתובב בעולם ומנהל עליה שיחות עם האמריקאים, ועם הרוסים, ועם המצרים, ועם כל מי שמוכן להקשיב. האם בנט החדש תומך בתוכנית הזו, שבנט הישן היה אמור לצאת נגדה בכל הכוח? אין לדעת, וזה גם לא ממש משנה. בנט לא באמת מנהל כאן את העניינים. אחת משתיים. או שהוא נותן ללפיד אור ירוק להמשיך, וזה רע. או שהוא לא נותן לו אור ירוק, אבל לפיד לא שואל אותו, וזה רע לא פחות. כך או כך, מכיוון שלפיד איננו איש פרטי אלא שר החוץ של מדינת ישראל, התוכנית הזו שהוא מציג בעולם איננה התוכנית שלו. היא תוכניתה של ממשלת ישראל, רוצה לומר של בנט, ראש ממשלת ישראל, גם אם זה יקטין ראש עד מחרתיים.

אותו דבר בדיוק לגבי הביקור של בני גנץ אצל אבו מאזן. זה נחמד שבימינה מסבירים שבנט עצמו לא יישב עם אבו מאזן, ושהוא עצמו מבהיר שהוא מתנגד לחידוש המו"מ איתו. אז מה? איזו חשיבות יש להודעות הללו? אז מה אם בנט לא יישב? די בכך ששר הביטחון שלו יושב ומדבר ומקדם יוזמות. האם גנץ הוא שר הביטחון של כחול לבן? האם יאיר לפיד הוא שר החוץ של יש עתיד? האם ניצן הורוביץ ותמר זנדברג, שנפגשו עם מקביליהם הפלסטינים, הם שרי הבריאות והגנת הסביבה של מרצ? ברור שלא. כל אלה הם שרי ממשלת ישראל, ומעשיהם מלמדים שבחסותו של בנט, ובחסות הכחשותיו, אנחנו מנהלים עם הפלסטינים מגעים שלא נוהלו כאן למעלה מעשור.

יאיר לפיד (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)יאיר לפיד (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

זניחת האג'נדה

כאמור, אנחנו רגילים לפוליטיקאים שהופכים את עמדותיהם, כמו סטייקים, בלי להניד עפעף. ועדיין, נדמה שהסרטונים שמועלים לרשת כל העת ומזכירים לנו שעל כל התבטאות של בנט היום יש התבטאות סותרת שלו מאתמול - מביכים ברמות שטרם נראו כאן.

איך אפשר להתייחס ברצינות למי שהסביר בעבר שצה"ל קושר את ידי החיילים, ומסביר היום את ההפך הגמור? למי שדורש עכשיו שלא להכניס את צה"ל לוויכוח הפוליטי, ובמשך שנים עשה הון בדיוק מזה? למי שהסביר שחקיקת חוק שיפסול נתניהו מלרוץ לכנסת היא "מהלך אנטי־דמוקרטי קיצוני שמהווה יריקה בפרצוף של חצי מדינה", ועכשיו מסביר שהסיעה שלו צריכה לשבת, ולשקול, ולהתלבט, ולהחליט מה עמדתה בסוגיה? למי שהסביר שהוא מבין טוב יותר מכל אחד אחר כמה זה מסוכן שהפלסטינים משתלטים לנו, דונם אחרי דונם, על אזורי C, והיום מאפשר להם לעשות את זה בלי להתערב, וגם מוסיף להם עוד היתרי בנייה באותם אזורים בדיוק?

למי שהוציא הודעה על חופש הפולחן של היהודים בהר הבית, ובלחץ רע"ם נאלץ להתנצל עליה ולחזור בו בבהלה? למי שלעג לנתניהו שהוא לא מפנה את ח'אן אל־אחמר, ועכשיו מסרב בעצמו לפנות את המקום? למי שמנמק את המחדל הזה בחשש שמא פינוי של המאחז הפלסטיני הבלתי חוקי הזה יפגע בנו בהליך שמתנהל נגדנו בבית הדין בהאג, אבל מאפשר לשר הביטחון שלו לנסוע לרמאללה ולהיפגש עם מי שיזם את ההליך הזה?

וחשוב להסביר שוב למה זה נורא כל כך. כי כשמדובר בפוליטיקאי שחוזר בו מהבטחות פוליטיות כאלה או אחרות, ניחא. החיים מורכבים. לא תמיד אפשר להשיג הכל. הבעיה אצל בנט היא שכמעט כל הבטחות העבר שלו שיקפו – כך לפחות חשבנו אז – אידיאולוגיה. הן ביטאו אג'נדה עמוקה. הן לימדו על תפיסת עולם שעליה חונך. וכשכל האידיאולוגיות, וכל האג'נדות וכל תפיסות העולם מושלכות לשולי הדרך תמורת האפשרות לכהן כראש ממשלה, ואנחנו נשארים עם השילוב המסוכן של אפס מחויבות לערכים מזה ועם אמביציה חסרת גבולות מזה, לי זה מזכיר יותר מכל את אריאל שרון.

חמורו של משיח

אז כן, העיתונות אוהבת אותו, ומחבקת אותו ומלטפת אותו, ונזלה מהתרגשות כשבדרך חזרה מוושינגטון הוא מצא לנכון להודות לאנשי התקשורת שבאו איתו. האמת? העיתונות ראויה לתודה הזו, של ראש הממשלה, משום שבמאה הימים הראשונים לכהונתו היא בחרה לא להציק לו ולא להטריד אותו ולא לעשות את מלאכתה. כל מי שהסבירו, בימיו של נתניהו, שתפקידה של עיתונות לנשוך את השלטון, כל שלטון, רוקדים כבר כמה חודשים עם בנט על הכתפיים, בלי לשאול שאלות ובלי להעיר הערות.

מי שלא ראה שמחה של עיתונאים נוכח ממשלה שאין בה נתניהו, לא ראה שמחה מימיו, כשהמביכים מכולם, בפער, הם בעלי הטורים הפוליטיים. אלה אוכלים תדרוכים מידיו של בנט, ומקיאים אותם על דפי העיתון, בדיוק כפי שהיה בנט רוצה שיעשו. בשבוע שבו הוא נכשל בהעברת חוק האזרחות, סיכם הפרשן הפוליטי של "ידיעות אחרונות": "בנט מאושר". הפרשן הפוליטי של "הארץ" פסק: "בנט נהנה". הפרשן הפוליטי של "מעריב" הכריע: "בנט מבסוט".

אבל זו הייתה רק ההתחלה. תראו מה קורה עם הקורונה. אלף איש נפטרו בחודש וחצי? המצב מצוין. מכונות האקמו נגמרות? הכל סבבה. מספר החולים שבמצב קשה עולה? המדינה בכיוון הנכון. ראש הממשלה מתעקש לפתוח את שנת הלימודים ב־1 בספטמבר, ורבבות ילדים יושבים בבית, מבודדים עם הוריהם ועם הקורונה? "בנט מסכם רבעון כשהוא כמעט חף מטעויות".

כל הפרשנים, שעד אתמול שחטו אותו, יוצאים עכשיו מגדרם כדי להרים לו, כי הוא סידר להם ממשלה עם העבודה, ועם מרצ, ועם הערבים, ועם דיבורים על שתי מדינות, ובלי ביבי, ובלי הליכודניקים, ובלי החרדים, ובלי הימין, או כמו שקורא לזה יאיר לפיד: "ממשלה נורמלית של אנשים נורמליים, שבאים מהמקום הנכון". הם, אנשי שמאל כולם, מסתכלים עליו ורואים את החמור. הוא, נעבעך, מסתכל על עצמו ורואה את המשיח.

[email protected]