האזינו לטור המלא של קלמן ליבסקינד

זה היה שבוע מדכדך, שבסיומו התברר שוב שמאחורי כל הלהט, והאמונה היוקדת, והרצון לתקן עולם, שמוכרים לנו רבים מהלוחמים הגדולים נגד פגיעות מיניות, גם אצלם מדובר, לפני הכל, בסוגיה פוליטית. אם האיש הרע נמצא בצד של היריב, נכסח לו את הצורה. אם הוא מהאגף הפוליטי שלנו, זה כבר סיפור אחר.

הראתה לנו את זה השבוע מייסדת הקבינט המגדרי, השרה מרב מיכאלי. הראתה לנו את זה השבוע מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית לשעבר, ח"כ מיכל רוזין. הראתה לנו את זה השרה אורנה ברביבאי, אלופה במילואים שההיסטוריה שלה מלאה בסיפורים על תקרות זכוכית ששברה, והשבוע לא הצליחה לשבור את תקרת השתיקה. הראו לנו את זה חברותיהן מהתמונה העוצמתית, כך כינו אותה, של נשות הממשלה לצדה של הקנצלרית אנגלה מרקל. אגף פוליטי שלם - שיודע לתקוף, ולהתעקש, ולהביע עמדה ברורה ובלתי מתפשרת בכל מה שקשור לעבירות מין ולתלונות על עבירות כאלה - הפך השבוע למנזר השתקנים והשתקניות.

מופע מעורר רחמים

שני סיפורים היו לנו פה. באחד, העידה קולט אביטל, חברת כנסת ודיפלומטית לשעבר, כיצד שמעון פרס תקף אותה מינית. בשני, הודה השר אלעזר שטרן, בגאווה בלתי מוסתרת, שכאשר היה אלוף בצה"ל גרס מכתבי תלונה אנונימיים על הטרדות מיניות. בהמשך הצטרפו להודאתו של שטרן שתי עדויות שפורסמו בערוץ 13. האחת של חיילת שהוטרדה מינית, ולדבריה ניסתה להסתייע באלוף שטרן, לשווא. השנייה של חיילת שהוטרדה מינית, ולדבריה - לא די בכך ששטרן לא סייע לה, הוא אף איים עליה שאם תוציא את הסיפור החוצה יאונה לה רע.

שתי הפרשות הללו הביאו איתן דממה מביכה מצדם של יותר מדי אנשים שבימים של שגרה דואגים לספר לעצמם ולנו כמה המלחמה בפגיעות מיניות חשובה להם, וכמה הם מנהלים אותה ללא מורא וללא משוא פנים, נגד כל אחד, בלי הבדל דת, גזע ושיוך פוליטי. ערימה גדולה של פוליטיקאים בעלי אינטרסים התכסו השבוע בשמיכה בתקווה שהגל הזה יעבור מבלי שיצטרכו להגיד משהו. שלא ישאלו אותם על פרס, האייקון של השמאל, חתן פרס נובל, האיש שהביא לנו את אוסלו. שלא יסבכו אותם עם התהייה מה צריך לעשות עם שטרן, חבר בקואליציה שחשוב כל כך לשמור עליה.

קולט אביטל (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)קולט אביטל (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

צפיתי השבוע במופע מעורר הרחמים של שרת התחבורה מרב מיכאלי בישיבת סיעת העבודה. 11 וחצי דקות היא עמדה שם, מבולבלת, מהורהרת, מתפתלת, מחפשת מילים שיהיה בהן כדי להגיב ולא להגיב גם יחד. מי שלא מכיר אותה, היה חושב אולי שכך היא מדברת תמיד. מי שכן מכיר אותה, היה בעיקר נבוך. כן, יש לה אולי ביקורת על שטרן, אבל היא "מבינה שכוונותיו לא רעות" ושהאמירות שלו "אינן פוליטיקלי קורקט". האם את קוראת לו להתפטר? נשאלה שוב ושוב, האם הוא יכול להתמודד על ראשות הסוכנות היהודית? "עליי להרהר בכך", השיבה לאחר כמה המהומים.

כמו מיכאלי, כך ח"כ מיכל רוזין, שבימים כתיקונם הייתה נכנסת בשטרן ב־140 קמ"ש, אבל גם היא יודעת שהימים שבהם הוא יושב איתה באותה קואליציה שברירית אינם ימים כתיקונם. "האם שטרן צריך להיות שר בממשלה או להתמנות ליושב ראש הסוכנות?", שאלו אותה ענת דוידוב וגולן יוכפז ברדיו 103FM. "אני לא בטוחה כמה השאלה הזו חשובה לציבור", השיבה, "אני מודה שעוד לא הקדשתי לכך מחשבה".

הכל פוליטיקה

כמו בסיפור שטרן, כך בסיפור פרס. "אני מאמינה לקולט אביטל", היה המשפט הכי מגוחך שנשמע השבוע. לשם ברחו מעט הפוליטיקאים ממחנהו של פרס, שהואילו בטובם להוציא מילה. אחד אמר שהוא מאמין לאביטל. אחרת הוסיפה שהיא מחבקת אותה. שלישית התנדבה לחזק את ידיה. זה נורא נחמד, חברים, אבל אביטל היא החלק הקל של הסיפור. לחבק אותה זה הכי פשוט. תסבירו לנו בבקשה מה אתם עושים עם שמעון פרס. איך תתייחסו מהיום והלאה אל האיש שעד היום תליתם בו עיניים מעריצות? כאל נביא השלום או כאל גבר שתקף מינית?
"האם את וחברייך תתייחסו אחרת לזכרון שמעון פרס בעקבות העדות של קולט?", שאלו ענת דוידוב וגולן יוכפז את ח"כ רוזין. "אני חושבת שאנחנו בוודאי לא נחרים", השיבה, "אנחנו לוקחים את זה בשקלול זכרו וכל מה שהוא עשה... אומנם זה פוגע מבחינתי עמוקות בזכרו, אך אי

אפשר לשכוח את כל מה שהוא עשה לטובת מדינת ישראל ודברים טובים שהוא עשה, עמדותיו הנכונות, החזון שלו".
ענת מאור, פעם חברת כנסת, גם היא ממרצ, שלחה לאביטל הודעה – כך לפי הפרסום של גידי וייץ, שגם חתום על הראיון עם אביטל ב"הארץ" – שלפיה "אני ורבים מאוכזבים בענק מתאוות הפרסום שלך... האם לא עומד לנגד עינייך הנזק האדיר מהפרשנות שתיתן רהביליטציה לגנדי ותגרום לפגיעה בתהליך השלום והסכמי אוסלו?".

אני בכלל לא נכנס לשאלה מה צריך להישאר מזכרו של פרס, והאם הסיפורים שחשפה אביטל מוחקים את שאר הדברים שעשה בחייו. אני גם לא נכנס לשאלה מה היה צריך לקרות עם אלעזר שטרן, אחרי ההתבטאות שלו ואחרי העדויות שפורסמו. האם הוא יכול להמשיך כרגיל? האם היה צריך לעזוב את המרוץ לראשות הסוכנות? האם היה חייב להתפטר גם מהממשלה? אלה שאלות שכל אחד רשאי להשיב עליהן כאוות נפשו. מה שניכר כאן בעיקר זו אותה צביעות פוליטית, מצדם של מי שלפני שהם מגבשים עמדה, גם בסוגיה כזו, הם בודקים "הלנו אתה אם לצרינו".

נזכרתי השבוע איך התנפל כל מחנה השמאל בחמת זעם על הרב רפי פרץ אחרי ההתבטאות שלו בעניין טיפולי ההמרה, ודרש את פיטוריו. תגיד, שאל אותי מישהו שהזכרתי לו את הסיפור הזה השבוע, אתה משווה את פרץ לאלעזר שטרן? אתה משווה אותו לשמעון פרס? האמת שלא, השבתי. אין מה להשוות. הוא, לעומתם, לא עשה דבר. פרס תקף מינית. שטרן, לפי עדותו שלו, גרס תלונות על הטרדה מינית, ולפי עדותה שלאחת החיילות, איים עליה שלא תספר על הטרדה מינית. עבירה פלילית, לכאורה, למקרה שמישהו הקל ראש.

רפי פרץ (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)רפי פרץ (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

והרב פרץ? הוא, במקרה הכי גרוע, הרגיז מישהו בדברים שאמר. זהו. עוד נחזור אל עניין הרב פרץ, כי ההשחרה שלו על ידי מחנה השמאל היא מקרה מבחן נפלא שמלמד על הסטנדרטים הכפולים של המחנה הזה, אבל קודם לכן נחזור אל הדברים של ח"כ רוזין, כי הם חשובים להבנת האירוע. הם חשובים משום שברגע שרוזין קובעת שבבואנו לשקול את היחס הנכון לפרס אנחנו צריכים לזכור את "עמדותיו הנכונות" ואת "החזון שלו", היא לוקחת אותנו במסלול ישיר אל השאלה כמה שווה תקיפה מינית. או במילים אחרות, כמה אתה צריך לתרום למשהו שאני מאמין בו פוליטית, כדי שיתאפשר לך לתקוף אישה וליהנות ממבצעי סוף העונה.

נניח ששני אנשים תקפו מינית את אותה אישה, באותה אכזריות, אחד מהם היה נשיא המדינה והשני היה פקיד שאחראי על מטבע חוץ בסניף הבנק ברחובות. היחס כלפיהם צריך להיות שונה? ובכלל, אם התרומה שלך, לרעיון, לדרך או לאג'נדה, צריכה להיות מובאת בחשבון כאשר אתה נתפס חוטא, אז מה לשמאל להלין על הליכודניקים שמודעים לביקורת נגד מנהיגם, ומודעים לכל הטענות נגדו, אבל ממשיכים לגבות אותו, כי הם רואים בו מנהיג בעל שיעור קומה שעשה המון למען המדינה? מה, רק לצד אחד מותר לעשות את החשבונות האלה? וכשכל החשבונאות הזו מגיעה מצדן של נשים שרואות את עצמן כמובילות מאבק בלתי מתפשר בפגיעות מיניות, אתה מבין שבסוף בסוף, גם אצלן, הכל פוליטיקה.

העוול לרב רפי

הסיפר הלהט"בי הוא אולי בית הספר הגבוה ביותר לצביעות שאפשר להעלות על הדעת. במשך שנים כל נציג של המחנה הדתי שפולט מילת ביקורת על הקבוצה הלהט"בית, או סתם מתבטא בסוגיה באופן שאיננו מתיישב עם מה שנכון להגיד, אחת דינו – לחטוף. מה שעבר כאן הרב רפי פרץ, לפני קצת יותר משנתיים, הוא דוגמה נהדרת לכך. הכל התחיל אז באותו ראיון מפורסם, שבו שאלה דנה ויס את הרב פרץ על טיפולי ההמרה. "אתה בעד טיפולי המרה? אתה מאמין שאפשר להמיר אנשים שיש להם נטייה כזו?". "אני חושב שאפשר", השיב לה, "אני יכול להגיד לך שיש לי היכרות עמוקה מאוד בנושא החינוך, וגם עשיתי את זה".

כבר בשורה הבאה התברר שמה שהרב פרץ מכנה טיפולי המרה, זה לא מה שוויס התכוונה אליו. "בא אליך תלמיד ואמר 'אני חושב שיש לי נטייה הומוסקסואלית', מה אתה מייעץ לו?", שאלה. ופרץ השיב: "קודם כל חיבקתי אותו, ואמרתי לו דברים מאוד חמים. אמרתי לו 'בוא נחשוב, בוא נלמד ובוא נתבונן'". "כשמה המטרה בעצם?", המשיכה. "המטרה היא שהוא קודם כל יכיר את עצמו היטב, ואז הוא יחליט. אני שם לו את הנתונים, ואומר לו 'שמע, בנקודה הזו אני עוזב אותך, עכשיו אתה מחליט'".

פרץ הבהיר אז שהוא מתנגד לכל טיפול שיפגע בנערים עם נטיות הומוסקסואליות, שמעולם לא הפנה אף ילד לשום טיפול מהסוג שנטען, ושכאשר פנו אליו תלמידים כאלה, הוא חיבק אותם, הבטיח להם שישמור עליהם בתוך החבורה, ואמר להם שאם ירצו - יפנה אותם לייעוץ. כשדנה ויס שאלה אותו אם לדעתו הומוסקסואליות היא נטייה מולדת, והאם הוא סבור שניתן להוציא אדם מהנטייה הזו, השיב לה בכנות: "התחום הזה הוא לא תחום שאני מספיק מיומן בו כדי לתת לך תשובה על השאלה הזו".

כל העיתונות הישראלית התגייסה כדי לחטט בין בוגרי המכינה שלו, ולא מצאה ולו הומו אחד שהרב פרץ הפנה אותו לטיפול שגרם לו נזק או לסתם טיפול שהוא לא אהב. לא תלמיד כזה נמצא, וגם לא הורה של תלמיד כזה. זה לא עזר לרב פרץ. כל השתקנים של השבוע התנפלו עליו אז כמוצאי שלל רב. "אני מתבייש שרפי פרץ הוא שר החינוך, צריך להעיף אותו משם לכל הרוחות", אמר ניצן הורוביץ, שהשבוע לא מצא לנכון להגיד דבר בעל ערך על הדברים שפורסמו.

ניצן הורוביץ (צילום: מרק ישראל סלם)ניצן הורוביץ (צילום: מרק ישראל סלם)

יאיר לפיד, מאזין הרדיו היחיד בישראל שהתעקש ששטרן לא אמר שהוא גרס תלונות על הטרדות מיניות, נשבע אז שלא יישב באותה ממשלה עם הרב פרץ, אפילו אם פרץ יהיה האצבע ה־61 שתאפשר את הקמת הקואליציה. גם אלעזר שטרן, שהשבוע הלינו "מקורביו" על "השיח התקשורתי הלא אחראי" בעניינו, לא הרגיש שיש בעיה לשיח שכזה, כשקבע ש"הרב רפי פרץ לא יכול להיות שר חינוך". ארגוני הגאווה יצאו אז להפגין ברחובות בקריאה לפטר את פרץ, כשאיתם מתייצבים, בין השאר, ניצן הורוביץ, יעל גרמן וקארין אלהרר, עוד אחת שהשבוע לא התפנתה כדי להגיד מה היא חושבת על חברה למפלגה בפרט, או על גריסה של תלונות על הטרדה מינית בכלל.

שכנות נהדרת עם הומופובים

אתה לא מבין כלום, תגידו לי, אתה לא יודע כמה אמירות מסוג אלה שהשמיע הרב פרץ פוגעות בקבוצה הלהט"בית. יודעים מה, מקבל את הביקורת. אני באמת לא יודע. ייתכן שזה באמת מעליב.

אלא מה? שלפני כמה חודשים – כשבבוקר אחד התברר שלפיד והורוביץ ואלהרר מוכנים להתחבר עם רע"ם כדי להקים קואליציה – התברר שכל העלבון הלהט"בי הזה הוא בסך הכל כלי פוליטי. שכדי להפוך את לפיד לראש ממשלה חליפי, ואת הורוביץ לשר הבריאות, ואת אלהרר לשרת האנרגיה, אין שום בעיה לכל נושאי הבשורה הלהט"בית בכנסת לכרות ברית עם מנסור עבאס, שאמר ש"נושא הלהט"ב מהווה איום על המשפחה הערבית", ועם ווליד טאהא, שהסביר שמדובר ב"סוטים" וב"נטיות שאינן מתיישרות עם הבריאה", ומדי פעם גם לעשות עסקים עם אחמד טיבי, שהצהיר ש"אנחנו נגד קידום תופעת הלהט"בים" וש"אם הייתה עולה הצעת חוק על מצעדי הגאווה, או הצעת חוק שמטרתה לאפשר הסברה בבתי ספר - הייתי מתנגד לשתיהן".

לפני כשנה, כשהתפרסם שמנסור עבאס דורש מחבריו לרשימה המשותפת "מלחמה בקהילה הגאה", האגודה למען הלהט"ב בישראל הגיבה בהודעה חריפה ביותר. "בזמן שעבאס מפנטז על ברית עם גזענים בכנסת, בניה ובנותיה של החברה הערבית שנולדו כלהט"ב ימשיכו לסבול מאלימות והתנכלות, בגיבוי מנהיגים חסרי אחריות כמותו". מילים קשות. אלא שאז התחבר עבאס עם מרצ ועם העבודה, עם הורוביץ ועם מיכאלי ועם לפיד, ושקט ירד על העמק. במחי חתימה אחת על הסכם קואליציוני הפכו עבאס וטאהא מהמפלגה החשוכה - לשבי ואוזה מ"פרפר נחמד".

נכון, ההומואים בחברה הערבית עוברים קשיים גדולים. נכון, להיות הומו באום אל־פחם זה קצת יותר בעייתי מאשר להיות הומו ביישוב של הרב רפי פרץ, אבל היי, יש לנו קואליציה. וכך יכול היה חבר הכנסת יוראי להב־הרצנו מיש עתיד, הומו מוצהר, לאחל הצלחה למי שכינה אותו ואת חבריו "סוטים", ולצייץ "אני מברך את חברי, חבר הכנסת ווליד טאהא, על היבחרו ליושב ראש ועדת הפנים של הכנסת, מצפה מאוד לעבודה משותפת למען עתיד הדורות הבאים", וגם לבוא לטלוויזיה ולהסביר: ש"ווליד טאהא הוא חבר כנסת שמייצג ציבור, הוא איש לגיטימי".

אתה מבין את המקום שממנו הוא בא ומכנה אותך סוטה?", שאלה אותו מורן אזולאי בערוץ הכנסת. "אני מבין, אבל אני לא יכול לקבל", השיב להב־הרצנו במתינות. "מתוך הכבוד שאני רוחש לווליד כנבחר ציבור משמעותי במדינת ישראל, חשוב לי ללכת איתו את כברת הדרך הזו, ומתוך כבוד גדול לווליד אני מקווה שהוא לא יחזור על אותן התבטאויות פעם נוספת". נהדר. מי אמר שאי אפשר לחיות בשכנות נהדרת עם הומופובים שחושבים שאתה סוטה?

מקרה מני נפתלי

אני זוכר כיצד השתוממתי כשראיתי את דן מרגלית עומד על במה בקיסריה, נושא דברים וזוכה למחיאות כפיים בהפגנה שארגנה התנועה לאיכות השלטון נגד בנימין נתניהו, אחרי שב"הארץ" נחשף סיפורן של חמש נשים שהעידו כי מרגלית תקף אותן מינית או הטריד אותן מינית. עם יד על הלב, נסו לדמיין מה היו עושים חברי הכנסת מהשמאל לנתן אשל, אם היה עומד על במה כזו. המאבק בנתניהו, מסתבר, יש בו כדי למרק עוונות.
אמרנו נתניהו? הזכרתי כאן בעבר יותר מפעם אחת את סיפורה של סווטלנה גורודצקי, בעבר עובדת מעון ראש הממשלה, שסיפרה ל"מעריב" שמני נפתלי הטריד אותה מינית, פיזית ומילולית. בסופה של חקירת משטרה, נדגיש, נסגר התיק מחוסר ראיות. זה קרה אחרי תקופה ארוכה שבה גורודצקי שיוועה לסיוע, לחיבוק ולכתף תומכת של פוליטיקאיות שיגידו "אנחנו מאמינות לה", כמו שלימדו אותנו שצריך לעשות. שיילחמו את מלחמתה, אחרי שקראו בעיתון שאחד הקצינים צעק עליה בחקירה. שיתרעמו על כך שאותה יחידה שהייתה זקוקה לעדותו של נפתלי נגד שרה נתניהו, הייתה גם היחידה שעליה הוטל לחקור אם הטריד מינית.

אבל כלום מזה לא קרה. כל הארגונים וכל הפוליטיקאים מהשמאל וכל הלוחמים נגד פגיעות מיניות ידעו שמני נפתלי הוא קלף חשוב עבורם במאבק נגד נתניהו, ושתמיכה במי שמתלוננת נגדו עלולה להפריע למאבק הזה. אז הם העדיפו לשתוק. ואת עזרא נאווי אתם זוכרים? כן, פעיל השמאל הקיצוני שהתרברב ב"עובדה" שהוא מסגיר למנגנוני הביטחון הפלסטיניים אנשים שמסייעים למכור קרקעות ליהודים. ובכן, האיש הזה הורשע בבעילת קטין פלסטיני בן 15, כשהוא עצמו בן 41. נורא, נכון? נו, וזה עניין מישהו? זה הפריע לחבריו בשמאל לחבק אותו, ולזהבה גלאון לכנות אותו "אימפריה", ולמשנה ליועץ המשפטי לשעבר יהודית קרפ לתאר אותו כ"רובין הוד"?

אמירות בעירבון מוגבל

תמיד מגיע אירוע אחד שבו מוצאים החברים האלה את ההזדמנות הפוליטית ההולמת כדי להוכיח את נכונותם להילחם. לפני כמה שנים זה קרה אחרי שאראל סג"ל שחרר בדיחה רעה על סתיו שפיר ועל רכיבה על אופניים בלי כיסא. בדיחה רעה וחסרת טעם, אבל לא הבדיחה הכי רעה והכי חסרת טעם שנשמעה מעל המסכים שלנו.

איזו חגיגה הייתה אז. ח"כ קארין אלהרר – כן, שוב היא – הבטיחה מעל דוכן הכנסת ש"אם מישהו חושב למנות אותו לתחנה הצבאית (סג"ל היה רגע לפני חתימה בגלי צה"ל – ק"ל) בלי לתת דין וחשבון, הוא טועה". סתיו שפיר עצמה הודיעה שהיא שוקלת לגשת למשטרה ולהגיש תלונה על הטרדה מינית. חברת כנסת אחרת ממפלגת העבודה פנתה למועצת הכבלים והלוויין ודרשה לנקוט אמצעים נגד ערוץ 20.

ולמה זה לימד כמה הסיפור המיני הזה לא מזיז להם, אלא אם הוא משרת אותם פוליטית? כי במשך שנים ארוכות, כשנשות הימין היו מבוזות על בסיס קבוע בתוכניות הסאטירה על רקע מיני, הפוליטיקאיות משמאל, ממש כמו ארגוני הנשים, נהגו לצחוק ולשתוק. כך כשב"ארץ נהדרת" הציגו את רחוול המתנחלת כלסבית שנמשכת מינית אל יוקנת שלצדה. כך כשאיילת שקד הוצגה כשהיא נמרחת על המזבח בפוזה מינית ואומרת לנפתלי בנט: "מאז שהתחלת לדבר על סיפוח שטחי C אני כבר בוערת". כך כשציפי חוטובלי הוצגה שם כמי שמבקשת שיקריבו דווקא אותה על המזבח, כי היא בתולה. כך כשב"בובה של מדינה" צחקו על כמות הילדים של אורית סטרוק, ושמו לה בפה את המשפט המטונף: "כהנא צדק שמהלידה השישית כבר לא צריך אפידורל, כי כל האזור שם למטה כבר מת".

לא תלונה על הטרדה מינית. לא מחאה. לא מכתב למערכת. כלום. ההטרדות המיניות, הפגיעות המיניות, השפה המינית הבוטה - כולן כולן כלי במשחק הפוליטי. פרשת אלעזר שטרן ופרשת שמעון פרס, התגובות להן מצד מי שהגיב, והיעדר התגובות מצד מי שנעלמו ובחרו שלא להגיב, לימדו אותנו שוב, בפעם המי יודע כמה, שיש כאן יותר מדי גורמים שכדאי לקחת בעירבון מוגבל כל אמירה שלהם. אנשים שקודם כל, ולפני הכל, לא המאבק בפגיעות מיניות מזיז להם, אלא השאלה כמה אפשר להרוויח ממנו